יום רביעי, 16 בספטמבר 2015

אלף האיים

במשך שעתיים אנחנו מפליגים בין עשרות איים, שהם חלק מאלף ושמונה מאות איים הפזורים בנהר סנט לורנס. רוח קרירה נושבת בפנים בעוד השמש מחממת את הגב המשמש כתא סולרי לגוף כולו. מתברר שהנהר העצום הזה, המהווה נתיב מסחר ראשי ושוקק תיירות, הוא בכל זאת ואף על פי כן, הנהר הנקי בעולם. תורמים לכך, בין היתר, אותם איים סלעיים, המשמשים כפילטרים למים. ובעינינו זה מאוד יפה, שכאן באמריקה, רותמים את הסלעים לעבודה בניקיון. 














                       פתאום אניית משא שלבטח יכולה להעמיס שלושה איים ולברוח 



האיון הזה הוא עדות לכך שאף פעם אין בנהר גאות שקרוב לוודאי הייתה שוטפת את הבית לנהר. אבל האם אין חשש שהשורשים יקרעו את האי לחתיכות כמו בכוכבו של הנסיך הקטן ?



 הגובה הקבוע של מפלס פני הנהר, לאורך השנה כולה, בין אם יורדים גשמים ומפשירים שלגים ובין אם זו עונה קיצית, הוא מפלאי הנהר. את הטריק הזה מחולל הנהר על ידי קצב הזרימה שלו. כשמימיו רבים, הוא מאיץ את הילוכו וכשמקורותיו מתמעטים הוא לובש ארשת של אגם.                           
       

                                      יום אחד יבנו על האי הזה בית ערסל, אבל עד אז הוא ביתם של העופות


                                                 בין ארצות הברית לקנדה



בסוף ההפלגה אנחנו מבקרים באי של בולד שבראשית המאה בנה טירה מלכותית עבור אשתו האהובה לואיז. סמוך לפני סיום העבודות, במפתיע, נפטרה לואיז. למחרת הורה בולד, לעצור את כל העבודות, ושלח לדרכם את שלוש מאות הפועלים ומאז לא דרך יותר באי החלומות שלו. 
עשרות שנים עמדה הטירה המפוארת בשיממונה, וכורסמה על ידי הרוח והמים החי והאדם. לפני כארבעים שנה רכשו אותה הרשויות תמורת דולר אחד ותמורת התחייבות לשפץ אותה ולהחזיר את תפארתה. מאז עובדים עליה וכיום היא מקסימה הן בחלקיה המשוחזרים והן בחלקים שמשמרים עדיין את הצער והעלבון שפקדו אותה. 












יום שלישי, 15 בספטמבר 2015

קמפגראונד על גדות הסנט לורנס





בפארק על גדת הנהר אנחנו מתמקמים בחניון ציבורי קטן ומקסים. הוא קרוב לאלכסנדרה ביי שהיא נקודת היציאה לשיט, ובתום ההפלגה באזור אלף האיים אנחנו שבים לכאן ללילה נוסף.
לפנות ערב אני יושב וכותב בקרוואן ואורית קוראת במדשאה בחוץ. אחר כך היא מצלמת בהתלהבות את השקיעה. אני מזכיר לה שהיא מזהירה אותי תמיד מפני צילום הקלישאה של השקיעה, והיא מסבירה לי יפה שהאזהרה הזו נוגעת לשקיעות שלי, ואילו השקיעות שלה, הן משהו אחר.






      בערב שני, סייט "יקר" ממש אל מול הנהר








      בוקר אפרורי לפני השמים הכחולים שיקבלו אותנו בדרך לאדירודנק




Skaneateles

מיער טגאנוק נוסעים לעיירה סקניטלס, היושבת בנקודה הצפונית ביותר לחופו של אגם בשם זה, שהוא בעצם אצבע אחת מזרחית מהאגם של איתקה. ככלל, החיים באזור אגמי האצבעות מאירים פנים לאזרחים וחלק מהעיירות - מפונקות כמו חתול שמנמן אשר יושב ומלקק ומבריק את פרוותו.

זה יכול היה להיות מוזיאון מפואר או מסעדת מישלן שנוהרים אליה מכל האזור. אבל לא. זה בסך הכל בנק. ככה זה בסקניטלס. 


     החנויות פונות אל הרחוב וגבן אל האגם. כאן כמקובל, חנות של אומני האזור 


    חנות שמונצ'אס דחוסה ומקסימה


      צל חיוך










       לא פלא שאנשי סקניטלס גאים להיות אמריקאים


יום שני, 14 בספטמבר 2015

מפלי טאגנוק - Taughannock והקמפגראונד

באיתקה, באופן טבעי, אנחנו משוחחים על השיר  הידוע "איתקה" של קונסטנטין:

אִם אַתָּה יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ לְאִיתָקָה
 בַּקֵּשׁ כִּי יֶאֱרַךְ מַסָּעֲךָ מְאד
 שוֹפֵעַ הַרְפַּתְקאוֹת, שׁוֹפֵעַ דַּעַת.
....אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲך
....עָשִיר בְּכָל מַה שֶרָכַשְתָּ בַּדֶרֶךְ,
לא תְּצַפֶּה שֶאִיתָקָה תֲּעֲנִיק לְךָ עשֶר.
.....איתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה
אִלְמָלֵא הִיא לא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרך
הִיא לא תּוּכַל לָתֵת לְךָ יוֹתֵר.
וגם כי תימצאנה ענייה - לא רימתה אותך איתקה. 
וכאשר תשוב - חכם, רב ניסיון - 
אזי תבין היטב מהי איתקה. 
 

גם אנחנו מאמינים שהדרך חשובה מהיעד. שהיעד נותן הזדמנות לצאת לאנשהו, ובדרך עליך לממש את ההזדמנות הזו. שסיפור המסע העיקרי שלך איננו הסיפור על המקומות המיוחדים בהם היית אלא על הדרך שעשית ביניהם. על החומרים מהם אתה בנית את הדרך לאורכה.

מאוניברסיטת קורנל אנחנו יוצאים אל מפלי טגאנוק  הסמוכים. הנהר כאן מלטש לעצמו ריצפת אבן. כעת זו העונה היבשה והרצפה גלויה לכל רוחבה וזרזיף נהר זורם בשוליה בצנעה. 












                       בדרך למפל מזדקרים קירות הערוץ ובאמצע המצוק נאחז בסלע וצומח מתוכו אנכית הסנה הבוער









 בדרכנו חזרה מהטיול אנחנו מחזיקים ידיים. הפרקטיקה הזו מתאפשרת לנו רק בשלב הזה, משום שקודם, בדרך למפל, אני אוחז את המצלמה ולא מוכן להמיר אותה בשום יד. לקראת הסוף אני מרחיב מעט את צעדי עד שאורית גוערת בי שככה לא הולכים כשאוהבים. חוץ מזה, היא מחזקת את אחיזתה ואני מרגיש כמו ילד האחוז בצבת ידה של אימא. אני מסביר, שיש לי תקלה, ומזדרז לשירותים שבחניון. לא חשוב, מה קורה שם, אם כי די הרבה קורה שם ואפילו עוד יותר, אבל בסופו של דבר, אחרי חצי שעה בעניינים האלו, אני חוזר לקרוואן ואנחנו שמים לב שאני בלי כובע המצחייה האדום שלי. זה כובע שצמוד אלי בכל הטיולים מאז המסע למערב אמריקה, עד שאנחנו כבר ממש קשורים זה לזה.
חוזרים לשירותים לקחת את הכובע, בהנחה שהשארתי אותו שם, והוא איננו. קצת צובט לי לאבד את החבר הזה. ליתר ביטחון אורית ניגשת אל הרנג'רית בצדו השני של המבנה, כדי לברר אם מישהו השאיר שם כובע שמצא.
בינתיים עולה בדעתי רעיון משונה. אני מעיף מבט בתמונות שצילמנו זה עתה, ומתברר לי שאורית צילמה אותי ללא הכובע על ראשי. וואו, אם כך הוא צריך להיות בקרוואן !
ובאמת אני מיד מוצא אותו וחובש אותו בשמחה.
כשאורית חוזרת מאוכזבת מהרנג'רית היא מנחמת אותי ואומרת שתקנה לי כובע חדש "בדיוק אותו דבר" ורק אחר כך בנסיעה כשהיא מלטפת את ראשי, היא מבחינה שכבר אין בכך צורך. 


יום ארוך ומקסים מתקרב לסיומו ואנחנו נכנסים אל הקמפגראונד הסמוך.
קרוואן ויער תמיד הולכים טוב ביחד, ותמיד מעוררים געגועים.  





                                                    בלילה מתכנס היער אל עצמו ובבוקר הוא נפתח מחדש






איתקה - אוניברסיטת קורנל

בבוקר יום ראשון אנחנו מקדימים לאוניברסיטה. כולם עוד ישנים חוץ מארבעה סנאים.
הקמפוס כאן כמו עיר קטנה שנבנתה לה על גבעת דשאים ועצים לצדו של נהר ומפל יפיפה. פזורים עליה בנינים שניבנו לפני מאה וחמישים שנה והם עוטים ארשת חשיבות ויציבות כאילו העולם כולו יכול להתהפך ואילו כאן – לומדים !!


                                                            מבט מהגשר התלוי על המפל והנהר הצמודים לקורנל






עד שהקמפוס יתעורר כאן לחיים, אנחנו מבקרים בתערוכת איורים של קורט וונגוט (הסופר של בית מטבחיים 5, שהיה בשבי הגרמני בדרזדן, והועסק בפינוי ושריפת גופות בעת השמדת העיר בהפצצות של בנות הברית. כתב גם את עריסת חתול של דור הפרחים והאהבה). ובכן, מסתבר שהוא גם אייר חלק מהספרים שלו ולזכר לימודיו בקורנל, מוצגת כאן תערוכת איורים וציורים שלו. אנחנו אהבנו את מה שראינו גם אם זו איננה אומנות גדולה. במיוחד התרשמנו מהחתימה של וונוגוט שהיא יצירה בפני עצמה.


                 



מאוסף האומנות הסינית שבמוזיאון

 


לקראת השעה 10 מופיעים סטודנטים בדרכם לספריה ולקפיטריה, ורוח צעירה וסקסית נושבת במדרכות. לפעמים, אפילו במכנסיים קצרים תוך התעלמות מן הקור.
זה מזכיר לי כמה מהמדריכים שלי בשומר הצעיר, שכל החורף התהלכו במכנסיים קצרים וסנדלים. למה בעצם ?
ברור שזו הייתה תערובת של סגנון ושוויץ.
אבל מה מסתתר מאחרי השוויץ ?
נדמה לי שה"חסינות" מפני הקור צועקת: "נעורים" ו"בריאות" ובמקרה של הבנים גם "גבריות". וכמובן שבמקרה הזה שלפנינו גם: "רגליים יפות".
ובאמת, האידאולוגיה של המדריכים שלי קצת חלחלה גם אלי, וגם אני אוהב לפעמים לצפצף ולהשוויץ ולחצות את הרוח והקור בטי-שרט. כי המסע שלנו אל הנעורים לא נפסק ככל שאנו מתבגרים, אלא מתמשך לו בערוצים סמויים.




לסטודנטים כאן, פנים של כל אומות עולם. חוץ מזה שהמפגש בין כל התרבויות והגזעים נעים לעין וללב, נראה כאילו אמריקה עדיין מצליחה לשלוף ולהביא אליה את המוכשרים שבילדי העולם, ולהעביר אותם אמריקניזציה, בכדי שימשיכו ויישאו את הלפיד של אמריקה גם בדורות הבאים.
ב-12 אנחנו מטפסים מאה חמישים מדרגות אל מגדל הפעמונים. זוג סטודנטים מנגנים קונצרט על תשעה פעמונים, כמו אלו שבכנסיות, והם מצלצלים בצריח שמעל ראשינו. לטובתנו מפרידה תיקרה בינינו. הקונצרט הזה מתפשט כמובן אל כל רחבי הקמפוס ואולי אפילו אל איתקה העיר ומבשר את ייחודה ואצילותה של קורנל.




                אגם קאיוגה שלדרומו שוכנת איתקה


                                                        מבט ממרומי קורנל, איתקה הטובלת בירוק


       זוג נגני הפעמונים [אני חושב שהוא אוהב אותה. איך לא ?]



     מבט על איתקה מגג המוזיאון








    קונצרט הפעמונים



יום ראשון, 13 בספטמבר 2015

מוזיאון הזכוכית בקורנינג

קורנינג היא חברה ליצור זכוכית מהמובילות בעולם. היא מייצרת מגוון רחב של מוצרי זכוכית, מסיבים אופטיים שמניחים באוקיינוסים ועד לעדשות טלסקופיות וצלחות למטבח ופסלי זכוכית אומנותיים. ויש להם, בקרבת איתקה, מוזיאון עצום ומרהיב שמאוד מעניין לבקר בו ולהתרשם מפסגת הטכנולוגיה והיצירה בזכוכית.
                                          

     קילומטרים של חבל שזור עשוי זכוכית



   
                                                       רקדנית זכוכית עם שיער זכוכית ושמלת זכוכית

                      "הזמנה לדיאלוג בין נצרות ליהדות" זה שם היצירה אבל שח הוא בעצם הזמנה למלחמה

אף על פי כן, כשאנחנו יוצאים מהמוזיאון, ונוסעים לדרכנו בקרוואן, אני אומר לאורית שכדי ליהנות ממשהו באופן עמוק, עליך להבין בו. וכיוון שאני איני מבין הרבה בזכוכיות, ההנאה שלי מוגבלת.
מה אינך מבין, אורית שואלת, ואני מסביר שמעל לכל חסרה לי השפה של האיכות.
מה היא השפה הזו, היא שואלת.
ראי, אני אומר, כשאני קורא טקסט אני יכול לדעת מתוכו מה דרגת האיכות שלו, ולא חשוב לי כלל מי המחבר שחתום עליו. כך גם בקולנוע למשל, ובכל מיני תחומים אחרים. אבל יש תחומים שאני אורח בהם. אינני מדבר בשפתם, ואני זקוק לתרגום. ובלי תרגום אני ניזון מסממנים חיצוניים ויכול להנהן בראשי ולהמהם כל מיני אהה ואו- אה-אה !, שבעצם עיקרם אינו אלא מראית עין.
אבל, מקשה אורית, הם הלא יודעים שמרבית המבקרים באים מחוץ לעולמה של הזכוכית ומלווים את התצוגה בהסברים.
ההסברים, אני אומר לה, הם קצת כמו מקל לעיוור. הוא יכול אולי להוביל את העיוור בדרך אך אינו מסוגל לפקוח את עיניו אל המראות.
ואין 'הנאה ספונטנית', מהמפגש המידי והחוויתי עם הדברים, שמחליפה את השפה ? כל חבילה של הנאה צריכה לבוא בעטיפת מילים ? תוהה אורית.
הו, אני אומר, זהו יער סבוך. אבל כיוון שאצלנו הנסיעות בדרך כלל קצרות יותר מהנושאים, אנחנו נכנסים בינתיים לחניון של וולמארט ונשארים לעת עתה מחוץ ליער. לפחות עד לאחת הנסיעות הבאות.
מה בוער ?