הר וושינגטון הוא ההר הכי גבוה ממזרח לרוקי'ס. אבל זה לא הגובה שמעצב את האופי שלו אלא בעיקר הרוח. מתברר כי אותו חלל ריקני שמעלינו, מתחלק לכל מיני פרוזדורים והר וושינגטון מתנשא היישר אל צומת פרוזדורים שבה טסות רוחות שבאות מן הקוטב, מן האוקיינוס ומעומק היבשת והן מתנגשות זו בזו ומסתחררות.
מסיבה זו מחזיק ההר בשיאי מהירויות של רוח שנמדדו אי פעם בכדור הארץ.
מסיבה זו הוא קירח וזועף עד שאפילו עשב לא צומח על גבו.
מסיבה זו הוא תמיד נסער ועטור עננות כהה וערפילים.
האגדה מספרת שבלוח השנה של ההר רשומים בטעות רק 355 ימים וכולם רעים. רק עשרה ימים שחמקו מעינו של ההר הם מאירי פנים.
באחד מהם אנחנו נפגשים.
הרכבת מטפסת לאיטה בשיפוע התלול ומספקת חוויה ילדותית משמחת לנוסעים ולמקבלי הפנים על ההר
מסיבה זו מחזיק ההר בשיאי מהירויות של רוח שנמדדו אי פעם בכדור הארץ.
מסיבה זו הוא קירח וזועף עד שאפילו עשב לא צומח על גבו.
מסיבה זו הוא תמיד נסער ועטור עננות כהה וערפילים.
האגדה מספרת שבלוח השנה של ההר רשומים בטעות רק 355 ימים וכולם רעים. רק עשרה ימים שחמקו מעינו של ההר הם מאירי פנים.
באחד מהם אנחנו נפגשים.
פעם היה כאן אורחן להרפתקנים ולעובדים שהעפילו להר במסע רגלי או עם פרדות. היום מגיעים במכונית פרטית או בשאטל ותאי השינה הם חלון קטן אל ההיסטוריה
אבל חוץ מהתיירים הממונעים יש כאן מסורת אמריקאית אשר במסגרתה חמישים אלף עולי רגל מטפסים להר כל שנה. התנאים אם כן השתנו לחלוטין אבל הרוח ההרפתקנית היא אותה הרוח. 
