באמריקה קוברים את המתים בבתי קברות בתוך העיירות. לפיכך במסענו, אנחנו חולפים ליד בתי קברות רבים. טוב, לא תמיד חולפים, כי לפעמים אני עוצר ויורד לחוש את האווירה, להריח את הדשא הגזוז ולצלם, עד שאורית קוראת לי מתוך הקרוואן ומתלוננת על אורך המפגש שלי עם המתים, ואז, בטקס קבוע, אני שב לקרוואן עם השאלה שחוזרת על עצמה, האם עדיף להשאיר את המתים בלב העיר בין החיים כמו באמריקה, או שעדיף להזיז אותם הצידה לשכונה משלהם, כך שלא יפריעו, כפי שנוהגים אצלנו.
האמריקאים גם קוברים בעמידה. כלומר, איני יודע אם הם משכיבים את המתים בחוסר אונים, או מעמידים אותם בגאווה, אבל בכל מקרה הם מוותרים על הפלטה שמכסה אצלנו את המת, ומסתפקים באבן אחת זקופה, עד אשר נוצר רושם של חורשת אבנים שניצבת ומצדיעה. אם כי לעתים קורה שאחת האבנים נוטה קצת על צידה, כאילו התעייפה, ומשפילה את הצדעתה.
גם הבדל הסגנונות הזה מטריד אותי, ואני על כל מקרה שלא יהיה מזדרז ושואל את אורית, אם בבוא יומי עדיף עם אבן שעומדת על ראשי, או בנוסח אבותינו גם עם אחת ששוכבת על בטני.
אחר כך אני מתעשת ומציע לוותר על השוכבות והעומדות ועל האבנים כולם - ולשרוף ולפזר ברוח. מטעמים רומנטיים אני מוכן להתפשר על פיזור ברוח הצוננת של הבוקר שעושה צמרירים בגב, אבל אורית אינה מוצאת אף טיפת רומנטיקה באותם צמרירים וצפרירים ומודיעה שדרוש לה מקום לבוא אליו, ושהיא בשום אופן לא תשרוף. שאשכח מזה.
זה אומנם נעים, אם כי ביני לבין עצמי אני חושב שממילא אני אבוא אליה לעתים כל כך תכופות, עד שחבל על הוצאות הדרך הכרוכות בנסיעה שלה אל האבנים שלי, ואם היא בכל זאת מתעקשת עדיף שהיא תשים עבורי אבן אחת קטנה בבית, בשכיבה או בעמידה, לפי בחירתה.
אחר כך סבות מחשבותיי אל הנחישות המופרזת שמהם עולה בבירור שאני מיועד להיות ראשון שעוזב את החדר, כאילו היא מצליחה לראות קדימה משהו ברור אשר ניסתר ממני. בהרהור נוסף אני מבין שהיא בסך הכל חוששת שאתקשה להסתדר לבד ולכן עלי לצאת ראשון. ויש בזה משהו.
הרהורים רומנטיים אלו מזכירים לי את אותו שיר שכתבתי לה לפני תריסר שנים:
בִּכְחוֹל
הַלַּיְלָה
קוֹרְאִים
אֵלַי
אִוְשַׁת
נְשִׁימָתָהּ
פַּעֲמֵי
שְׁנָתָהּ.
וּכְאֵם, הִיא
אוֹסֶפֶת
אוֹתִי
וְכוֹרֶכֶת
אוֹתִי
כַּאֲהוּבָהּ
וּכְיַלְדָּה
מַנִּיחָה
רֹאשָׁהּ
בְּגֻמְחַת
כְּתֵפִי.
למחרת, כשאני מתפעל מאחד מאותם עניינים שאמריקה מצטיינת בהם, חולף ברק בעיניה של אורית והיא ממשיכה את שיחתנו, כאילו זה עתה הפסקנו אותה, ואומרת שאחרי שוויתרתי בנושא של השרפה, היא מוכנה לוותר לי על הפלטה שבבטן ולהניח אותי גאה בנוסח אמריקה, ובלי משים אני מזדקף מעט במושב הקרוואן ושר.
