האור

מקובל שהמים הם תנאי הכרחי לחיים, אני אומר לאורית ביער קמדן, אבל הבוקר כשקרני שמש ראשונות באו אל הצמרות, עלה על דעתי, שזה האור דווקא שמחולל את החיים.

אין שום דבר מיוחד בצילום הזה של אותה זריחה בבוקר, חוץ מזה שהיא הניעה מחשבות. וחוץ מזה שהיא בפשטות בנאלית נוגעת בקסמו של האור הבא אל חופת היער.

אורית אוהבת שאני מביא מחשבות חדשות והיא מחייכת חיוך שהוא כמו פתיחה של שער ואומרת, דבר...דבר.
תיראי, אני אומר, מקובל לחשוב שאם יש מים בכוכב יהיו בו גם חיים. אבל למען האמת, לא חסרים מים בכוכבים. מים יש ביקום בשפע.
מתי גילית את המים בכוכבים, צוחקת אורית ואומרת שחשבה שרוב הכוכבים יבשים למדי.
אל חלק גדול מן הכוכבים, אני משיב, מגיעים מים, אבל או שהם קופאים או שהם מתאדים. או שקר להם מידי או שחם להם מידי.
מה כוונתך 'שמגיעים אליהם מים', מי מביא אותם ?
הם פשוט שטים בחלל בגושי קרח עצומים ומידי פעם מתנגשים בכוכבים. גם אל כדור הארץ הגיעו מים בצורה הזאת.
אז איך זה שלא גילו עד כה חיים בשום כוכב, שואלת אורית.
בגלל האור, אני אומר. המים, כלל אינם הבעיה. זה האור שעושה את ההבדל בין חיים לחידלון. החיים זקוקים לאור במידה הנכונה. שלא יקפיא ולא ישרוף. שיאיר ויחמם. אבל, אור כזה שבאמת מאפשר לחיים להתפתח, הוא מאוד נדיר.
אני לא יודעת אם הסיפור הזה מדעי, אבל בכל מקרה הוא רומנטי, אומרת אורית....מבחינתי, היא ממשיכה, אפשר לתת לאור את התפקיד הראשי בהפקה של החיים.

למחרת מספרת אורית שבעקבות השיחה שלנו היא קראה כתבה שעסקה בסיכוי לחיים במאדים. שם, היא אומרת, דובר על סיכויי חיים במים שאולי זורמים בבטן מאדים, בחושך המוחלט.
מה יהיה עם האור, היא שואלת בדאגה.
כן, אני אומר, גרעיני חיים אולי יכולים אולי להיווצר בחושך, אבל שום התפתחות של ממש לא תצמח מהם, בלי מגע של אור.

תראה את הפלא  שעושה האור בחלונות, אומרת אורית בפורטלנד, גם אותם הוא מקים לתחייה....אני שמחה שמאדים לא הרס את הסיפור על האור.   

 בפורטלנד, צילמתי את הבניין הישן והחדש הנושקים זה לזה. גם כאן משך את ליבי האור המשחק בחלונות וצובע אותם על פי דרכו, ואגב כך מחולל חיים בדומם. 

קמדן

מחניון הסמגלר'ס שבפארק אכדיה, אנחנו נוסעים כמאתיים ק"מ בחוף המזרחי לאורך מפרציו של האוקיינוס האטלנטי. הדרך יפה ומתפתלת בין כפרים קטנים, עיירות נעימות ומפרצים כחולים ובמרבית הזמן מפלסת את דרכה בין שדרות עצים בצבעי שלכת.
כל מפרץ או דרך שפונה אל היער מזמינים לעצירה. בטוח שיש שם משהו לראות וסיבה להפסקה. בעצם, כמעט כל הדרכים בהם אנחנו מתקדמים מאז ראשית המסע, רצופות בהזמנות ופיתויים.
יש כאלו שיוצאים לדרך עם תרמיל, ונעים להם בקצב הליכה שהוא בעצם הפסקה אחת גדולה ונשימה אחת עמוקה מאמריקה. אבל אצלנו זו חופשה מוגבלת שיוצרת תחרות בלתי פוסקת בין אפשרויות ומכריחה אותנו לבחור, ומובילה אותנו, אחרי שבע עצירות בלבד, ישירות אל הקמפגראונד המדינתי ביער קמדן ואל אותה גבעה גבוהה שקוראים לה הר בטי.
מן הסתם התמונות יספרו מקצת מהסיפור הזה, אבל הן לא יגלו דבר על צלי העוף והנקניקיות ותפוחי האדמה, שאורית הכינה, ואשר כל ביס ממנו מזכיר לנו זמנים רחוקים. כי הרי בארץ אנחנו כבר מזמן צמחוניים ורק כאן באמריקה מן הפסקה של השתוללות וחזרה אל כל הטעמים.
והתמונות גם לא יספרו דבר, על אותה מקלחת נפלאה ביער, שבמשך שעה ארוכה בבוקר, נועצת בגבי חיצים חדים ולוהטים ומעסה ומאדימה ומנקה את הנקבוביות כולן, ומוציאה אותי ליום חדש.

המגדל בראש הר בטי הצופה אל מפרצי אזור קמדן

                                                                 בשיר האיקו נכתב:

                                                                    אל ראש המגדל
                                                             אני מטפס. בראש האשוח
                                                                      יושב פרפר.

                                                  תור לסנדוויץ לובסטר

                                                                               בוקר בא