כמעט מידי לילה ממשיכה אורית להקריא לנו את "פרש הברונזה" ואיתו אנחנו מסיימים את יומנו. זה סיפור כואב וכשמתפתחת העלילה מתפתח הכאב. אנחנו לוקחים חלק ולא עוזבים את הסיפור והכאב לנפשם משום שהמספרת נהדרת ומשום שהכאב נותן הזדמנות לצמיחתם של דמויות נפלאות וסיפור אהבה מופלא. אתמול, אחרי "מנת סבל" מפרש הברונזה, נרדמנו כבר בתשע, בערך שעה מוקדם מהרגיל. הבוקר בחמש התעוררנו. כעת שש ואורית עדיין במיטה, בין משבי תנומה לבין פינוק. זו שעה בה היער עוצם את עיניו בכל הכוח, ומקפיא ומשקיט את רחשיו. הכל דומם בחושך המוחלט. העצים נטועים במקומם כממתינים לקרניים ראשונות שיפשירו את הנוקשות שאחזה בהם, ולתנועת אויר קלה שתנער את העלים משנתם. החיות מן הסתם מצטנפות ונדחקות אל תוך עצמן במסתור, על מנת לשמר את חומן. רק רחש קל שעולה ממערכת החימום של הקרוואן, מתפזר ולוחש ביער.רק אור אחד חוצה את היער. זה האור היוצא מחלון הקרוואן ונבלע בחושך. פתאום מתהווה פס כתום ועדין במזרח. חגורה דקה של צבע נחה על הרכסים הרחוקים והיער שהיה אטום, נפרם מחדש לצללים של עצים, ענפים ועלים אשר ארוגים זה בזה. אחר כך חגורת הכתום מתרחבת ומתבהרת לאיטה עד שהכתום הופך בשוליה לאפור-צהבהב ומעליו נפתח רקיע תכלכל.
האור שבא אליך תמיד שונה מן האור שנוסע הלאה, מאחוריך, והיער בגבנו מתעורר לו בגוונים עוד יותר רכים. כבר כמעט בוקר, והאוהלים סביבנו מתגלים. ובכל זאת, כולם ישנים ואנחנו לבד עם עלים שהולכים ונדלקים.רוצים שהבוקר הזה יאט. שלא יברח לשום מקום. כדי לאחוז בו אנחנו מזדרזים לצאת לדרך כשהכביש עדיין ריק לגמרי ונדמה ששנדואה כולה, והבוקר הזה, הם שלנו.
והיער כולו ניצת
ואתה המבקר אצלנו או בעמק שננדואה עצמו - מוזמן להשאיר לנו כאן דרישת שלום קטנה.
