ההימנון

יש אצלנו בקרוואן שביעות רצון רבה ממה שלפנינו וממה שמאחורינו וכמובן גם ממה שבינינו ובעצם – מעצמנו. לפיכך, לא מפתיע שלפעמים באה איזו רוח פנימית ונושבת ופורצת החוצה בשיר. אצלנו השתלט לו שיר אחד דווקא, שהתחדש לנו ב"מסיבות הרמי" עם אברהמהל'ה, ומוצאו מן הזמנים ההם. לאט לאט הפך למין הימנון של המסע.
וככה, כל פעם שאחד מאיתנו פותח ב "הוא בא לקיבוץ רוצה לאכול" מיד הוא מתנגן בפינו בקול גדול ובשמחה.
במסע שלנו בעקבות השלכת ובתוכה, אנחנו גם נותנים פעמים רבות באותו שיר אהבה וסתיו, "באפרים אין קץ, אדום עולה הסתיו, נושרים עלי העץ, כדינרי זהב, ורק האהבות שבות לכאן בסתיו". אבל איזו שמחה פנימית וקלילות שיש במילים ובמנגינה של ה"חלוץ", הודפים כל ניסיון להדיח אותו ממעמדו בתור 'ההימנון של המסע'.

יש כמובן משהו ילדותי בעניין הזה. אבל אם אתה רוצה לצאת למסע בקרוואן, נדמה לנו שכדאי מאוד לקחת את הילד שבך ולאפשר לו לא רק רוח של ילדות אלא אפילו רוח שטות.

פורטלנד - Portland

פעם היה כאן נמל תוסס. סוחרים ותיירים והולכי בטל התרוצצו על רציפי עץ שהיו מונחים על הכלונסאות ודייגים פרקו ארגזי דגים ולובסטרים ושרימפס. עשרות שנים אכלו המים והמלח את הרציפים עד שהתרפטו. לבסוף החליטו להסיר את רצפת הדק והשאירו את עמודי העץ כמין פסל סביבתי - "קהילה במים".
וכמו בכל קהילה, תמיד יש שלושה כאלו שקצת מתבדלים מרצונם וקצת נדחקים הצידה. כאלו שמשהו בקהילה ובהתגודדות שלה לא נאה בעיניהם, וגם הם עצמם על אפם המורם והרחרחן ועל עקמומיותם לא כל כך רצויים בקהילה.

בזכות שלושה דברים תישמר אצלנו פורטלנד.
בזכות הטבעת שאורית עונדת, בזכות האור ששיחק בזכוכיות והיה נושא לשיחתנו ולפוסט נפרד, ובזכות קהילת המים.
פורטלנד כזו אינה שמורה בזיכרונו של איש.  זה ממחיש עד כמה מסע עשוי מפנינים שאוסף כל אחד בדרכו.

הרבה זמן אורית מחפשת טבעת. כאן אצל אמני הכפיות מאירי הפנים, שאוספים ומתעדים את הכפיות העתיקות שלהם, מוצאת אורית טבעת ב - 15$ וגם אני מתלהב מהטבעת. בחודשים שיבואו יתברר לנו שרק אנחנו אוהבים את חתיכת הכפית המגולגלת על אצבעה של אורית. וגם את הסיפור שמסופר כאן בארבע תמונות - אנחנו אוהבים.

                        החזית הזו, בה משחק האור בצבעים שונים בחלונות, מככבת בפוסט הסמוך שלנו על האור.

ואתה המטייל מה לקחת מפורטלנד ? השאר תגובה וספר לנו !

קייפ אליזבת' - Cape Elizabeth

ביער קמדן אנחנו יושבים עם זוג ישראלים שבאים מ-קייפ אליזבת' שבהמשך דרכנו. אנחנו, ובעיקר הם, שותים ומשתחררים וכולנו נדחקים לספר על מסעותינו ועל נפלאות אמריקה, וחוויה רודפת חוויה כמו מסע באלבומים טריים. אבל עמוק עמוק בתוך הלילה, כשהשעון מראה כבר עשר, הם מספרים לנו מה מיוחד כל כך בקייפ אליזבת'.
מתברר שהם חנו שם בחניון קטן וצפוף מול מפרץ הים, ועשו שם אהבה בקרוואן, מתחת מגדלור יפה מול הסלעים והגלים. כמו השחפים.
הכי חשוב בקרוואן הם אומרים לנו לפני שנפרדים, זה לא לאן שאתם לוקחים אותו, אלא מה שאתם עושים בתוכו, ואנחנו משכימים לקום למחרת וממהרים אל קייפ אליזבת'.

       בקייפ אליזבת שוכבים הסלעים כמו עצים מאובנים, מסודרים בחזית אחת אל מול האוקיינוס המסתער עליהם בזעם.

                     דקות ממושכות ישבתי מול חבטות גלים בסלע כמי שחש את נשימת האוקיינוס. כמו השחף.

מליוני שנים כותבים הרוח והטחב והמים, מכתב שהוא קדום לאין שיעור מכתב החרטומים.

אולי יש מי שיכול לקרוא את המכתב, אך בטח אין אחד שיכול לשמוע אותו, כשהוא נכתב.

האור

מקובל שהמים הם תנאי הכרחי לחיים, אני אומר לאורית ביער קמדן, אבל הבוקר כשקרני שמש ראשונות באו אל הצמרות, עלה על דעתי, שזה האור דווקא שמחולל את החיים.

אין שום דבר מיוחד בצילום הזה של אותה זריחה בבוקר, חוץ מזה שהיא הניעה מחשבות. וחוץ מזה שהיא בפשטות בנאלית נוגעת בקסמו של האור הבא אל חופת היער.

אורית אוהבת שאני מביא מחשבות חדשות והיא מחייכת חיוך שהוא כמו פתיחה של שער ואומרת, דבר...דבר.
תיראי, אני אומר, מקובל לחשוב שאם יש מים בכוכב יהיו בו גם חיים. אבל למען האמת, לא חסרים מים בכוכבים. מים יש ביקום בשפע.
מתי גילית את המים בכוכבים, צוחקת אורית ואומרת שחשבה שרוב הכוכבים יבשים למדי.
אל חלק גדול מן הכוכבים, אני משיב, מגיעים מים, אבל או שהם קופאים או שהם מתאדים. או שקר להם מידי או שחם להם מידי.
מה כוונתך 'שמגיעים אליהם מים', מי מביא אותם ?
הם פשוט שטים בחלל בגושי קרח עצומים ומידי פעם מתנגשים בכוכבים. גם אל כדור הארץ הגיעו מים בצורה הזאת.
אז איך זה שלא גילו עד כה חיים בשום כוכב, שואלת אורית.
בגלל האור, אני אומר. המים, כלל אינם הבעיה. זה האור שעושה את ההבדל בין חיים לחידלון. החיים זקוקים לאור במידה הנכונה. שלא יקפיא ולא ישרוף. שיאיר ויחמם. אבל, אור כזה שבאמת מאפשר לחיים להתפתח, הוא מאוד נדיר.
אני לא יודעת אם הסיפור הזה מדעי, אבל בכל מקרה הוא רומנטי, אומרת אורית....מבחינתי, היא ממשיכה, אפשר לתת לאור את התפקיד הראשי בהפקה של החיים.

למחרת מספרת אורית שבעקבות השיחה שלנו היא קראה כתבה שעסקה בסיכוי לחיים במאדים. שם, היא אומרת, דובר על סיכויי חיים במים שאולי זורמים בבטן מאדים, בחושך המוחלט.
מה יהיה עם האור, היא שואלת בדאגה.
כן, אני אומר, גרעיני חיים אולי יכולים אולי להיווצר בחושך, אבל שום התפתחות של ממש לא תצמח מהם, בלי מגע של אור.

תראה את הפלא  שעושה האור בחלונות, אומרת אורית בפורטלנד, גם אותם הוא מקים לתחייה....אני שמחה שמאדים לא הרס את הסיפור על האור.   

 בפורטלנד, צילמתי את הבניין הישן והחדש הנושקים זה לזה. גם כאן משך את ליבי האור המשחק בחלונות וצובע אותם על פי דרכו, ואגב כך מחולל חיים בדומם. 

Wiscasset

לאורך החוף המזרחי הדרמנו מקמדן היפה אל וויסקסט היפה. למביט מבחוץ, נדמה שהחוף זרוע בפניני עיירות. שאין שם צרות.
אפשר לעשות את הדרך הזו גם בשבוע. אפשר בהליכה בין המפרצים היפים.
בוויסקסט אורית יוצאת לסיור בחנויות ואני עושה סיבוב בעיירה ומסביבה. לבד, פרש על קרוואן.

                                                    עופות אמריקאים חופשיים שחיים בין האורבני לטבעי

קמדן

מחניון הסמגלר'ס שבפארק אכדיה, אנחנו נוסעים כמאתיים ק"מ בחוף המזרחי לאורך מפרציו של האוקיינוס האטלנטי. הדרך יפה ומתפתלת בין כפרים קטנים, עיירות נעימות ומפרצים כחולים ובמרבית הזמן מפלסת את דרכה בין שדרות עצים בצבעי שלכת.
כל מפרץ או דרך שפונה אל היער מזמינים לעצירה. בטוח שיש שם משהו לראות וסיבה להפסקה. בעצם, כמעט כל הדרכים בהם אנחנו מתקדמים מאז ראשית המסע, רצופות בהזמנות ופיתויים.
יש כאלו שיוצאים לדרך עם תרמיל, ונעים להם בקצב הליכה שהוא בעצם הפסקה אחת גדולה ונשימה אחת עמוקה מאמריקה. אבל אצלנו זו חופשה מוגבלת שיוצרת תחרות בלתי פוסקת בין אפשרויות ומכריחה אותנו לבחור, ומובילה אותנו, אחרי שבע עצירות בלבד, ישירות אל הקמפגראונד המדינתי ביער קמדן ואל אותה גבעה גבוהה שקוראים לה הר בטי.
מן הסתם התמונות יספרו מקצת מהסיפור הזה, אבל הן לא יגלו דבר על צלי העוף והנקניקיות ותפוחי האדמה, שאורית הכינה, ואשר כל ביס ממנו מזכיר לנו זמנים רחוקים. כי הרי בארץ אנחנו כבר מזמן צמחוניים ורק כאן באמריקה מן הפסקה של השתוללות וחזרה אל כל הטעמים.
והתמונות גם לא יספרו דבר, על אותה מקלחת נפלאה ביער, שבמשך שעה ארוכה בבוקר, נועצת בגבי חיצים חדים ולוהטים ומעסה ומאדימה ומנקה את הנקבוביות כולן, ומוציאה אותי ליום חדש.

המגדל בראש הר בטי הצופה אל מפרצי אזור קמדן

                                                                 בשיר האיקו נכתב:

                                                                    אל ראש המגדל
                                                             אני מטפס. בראש האשוח
                                                                      יושב פרפר.

                                                  תור לסנדוויץ לובסטר

                                                                               בוקר בא

                           

הגבעה האדומה

באולמות הראשיים שבמוזיאון, אפשר מטבע הדברים, לצפות ביצירות מונומנטליות. ועם זאת, רבים מחובבי האומנות אוהבים לצאת ולשוטט בחצרות אחוריות ובשווקים הרחוקים בתקווה לראות, דווקא שם, משהו שהעיניים המקצועיות לא הבחינו בו. יש בכך כמובן גם אתגר אישי, להבחין באיכות אמנותית מחוץ למסגרת ה"תערוכה" שאחרים ייצרו עבורך.
כך גם בגלריה של הטבע. גם כאן היצירות הנשגבות זוכות לבכורה טבעית. כל הדרכים מובילות אליהן ולפעמים יצירה מרהיבה אחת הופכת למוזיאון שלם בפני עצמו.
עם זאת גם בדרכים צדדיות אפשר לא פעם לגלות מציאות גלויות לכל, שמונחות באין רואה.
שם בטבע, הייתי משוכנע שהגבעה האדומה היא מציאה כזו.
כעת איני בטוח בכך, אבל עוד מלווה אותי תחושת ההתרגשות של "הגילוי". הנה כאן, מונחת לה גבעה אדומה, מחוץ לכל מדריך מחוץ לכל מפה. 

בשו משורר האיקו יפני כתב:

" הדרך הזו,
שאיש לא הולך בה,
ערב של סתיו"

ואתם המבקרים - מה דעתכם ?