להתראות בניו-זילנד בחורף 2018

את בלוג המסע בקרוואן ב- 2012 "מוגאס לוגאס ב 70 יום" חתמנו בפוסט "לקחים לקראת הטיול ב 2015".
בסיום הפוסט כתבנו: 
"אם המסע שלך היה - הגשמת חלום, אל תסיים אותו מבלי לרקום חלום חדש. כמו למשל - קרוואן בסתיו אדום צהוב במזרח אמריקה ב 2015"

כעת אנחנו חולמים על מסע חדש בקרוואן בחורף 2018 בניו-זילנד. זה כמובן יכול לקרות מוקדם או מאוחר יותר וגם לא לקרות בכלל. זה הלא טיבם של חלומות.
אנחנו אוהבים לחכות.
בהמתנה הממושכת אנחנו חולקים כבוד לחלום. הופכים אותו לחגיגי.
בהמתנה הממושכת אנחנו גם חולקים כבוד לחלום שזה עתה הגשמנו. מעבדים אותו ונותנים לו להדהד בלי לחסום אותו.
בהמתנה הממושכת אנחנו נפרדים מחלום אחד ונדרכים לקראת הבא. לאט לאט. בהתחלה מתבוננים בו מרחוק. אחרי זמן מה השם "ניו-זילנד" יכנס אל החיים ויהפוך להבטחה. בשלב מסוים, כל ידיעה או צילום יגעו בנו.
כשיתקרב המועד, נפתח בהתרגשות את תיבת ההפתעות ששמה "ניו-זילנד", ונלמד ונתקרב וניגע ונתכונן.
ומתי תתפתח אהבה ? זו מבצבצת כבר כעת כמו מבעד ערפל. מעבר למרחק ומעבר ללא נודע.
זה הלוא טיבם של חלומות.

                                            ברכת הדרך ממסע השלכת למסע לניו-זילנד

לילה ובוקר אחרון בקרוואן

חמש לפנות בוקר, רוח חזקה שורקת בקמפגראונד שלנו ומנדנדת מידי פעם את הקרוואן.
מצידנו האחד עץ אשר כל עליו נשרו ובחושך הוא נועץ קוצים אל השמים. נראה בודד וזועף. לא קל להיפרד מעלים אשר כל כך שקדת עליהם.
מצידנו השני עץ גדול מאוד עם צמרת עבותה ועלים צהובים שנצמדים בשארית כוחם. רבים מהם ינשרו הלילה, אחרים יחזיקו מעמד עוד זמן מה. בינתיים הם ממלאים את החניון ברשרושם של אלפי קסטנייטות.
כשאורית תקום היא תגיד שירד 'מבול יבש'. כך באו הרשרושים אל תוך שנתה.
המסע שלנו נע בעקבות השלכת. בתחילה הקדמנו והיא השתהתה, אבל ככל שחלף הזמן הפכו הרמזים המעורפלים של השלכת לשפה חדשה של צבע, עד שלבסוף היא הופיעה במלוא יופייה. ואנחנו שנשבינו בחלום שלה עוד הרבה לפני שבאנו לאמריקה, והתפעלנו אפילו מיופייה של השלכת הנרמזת , לא הפסקנו להתלהב.
כעת בלילה האחרון, בדרך חזרה אל שדה התעופה יורד מסך על המסע והשלכת.
הצבעים דוהים ולאט לאט נעלמים והיער לובש שיבה.
הגוונים האלו של היער מעוררים חמלה. תחושה של הזדקנות. של יופי שקמל, של זוהר שדהה. אפילו השמש לובשת סתיו ומחווירה.
וגם אצלנו סתיו. מעין שובל של תוגה שמשאיר אחריו המסע שחלף.
'זה כן עצוב שמסתיים חלום, זה כן עצוב, גם אם את נשארת איתי'.
אבל זהו עצב עם טעם. עם הרבה טעמים.
אומנם אנחנו לא נחזור לכאן בסתיו הבא, כמו שיחזרו הצבעים ליער, ואולי לא נחזור אף פעם, אבל נדמה שהביחד שלנו והטבע הכתימו אותנו בתחושות ובצבעים שלא ידהו.
כבר שש וחצי. הרוח נרגע מעט ומשבים אחרונים משתובבים בעלטה ומטאטאים את העלים על פני האדמה. תיכף תהיה גם להם מנוחה.
בקרוואן חמים ונעים ואני שותה עוד כוס תה. מתעכב טיפה על טעמו. זו כנראה כוס התה האחרונה במסע. לרגע נדמה לי שתה הוא משקה עם זיכרון.
עוד מעט יקום הבוקר ואיתו תקום אורית.
יחד נברך ונגיד תודה.

בסיפור "ורוצ'קה" של צ'כוב מסכם איבאן אלכסייביץ' את תחושתו מביקורו בכפר:

"אלי הטוב, כמה רשמים לוקח אני באמתחתי. אם אפשר היה לצופף אותם למסה אחת, היה מתקבל מטיל זהב הגון !". 
                   
                                              רקמת היער בדרך לטיסה הביתה

                                        היער מאבד את ברקו, שיבה זורק בצמרות.

           

                    נאספו מחלפות הסתיו. רוח חורף נושבת. תם המסע המופלא שלנו.




                                                "לך ההולך ולי הנשאר
                                                  שני סתווים שונים"

מכחולו של הטבע

יש שבטים שבניהם אינם מסכימים להצטלם. חוששים שמא הצלם יערים עליהם ויגזול במצלמתו משהו מהעצמי שלהם. המחשבה הזו איננה ילדותית או פרימיטיבית, היא הגיונית. התהליך בו המצלמה מעתיקה פנים אל תוך פנים ועושה מהם תמונה בלי להזיק להם – באמת בלתי סביר.
מהבחינה הזו הצילום הוא קסם שיכול לשכפל את היופי בלי לגעת בו. קסם שמזקק בעדינות נגיעה מן היופי ומקפיא ומשמר אותה ובה בעת משאיר את הדברים במקומם לסערות הזמן והשינוי.
המסע שלנו הוא שער פתוח הקורא לנו - "תיכנסו בבקשה".
בין היתר, זה הוא גם מסע בעקבות היופי. עם המצלמה ובלעדיה. ימים כאלו שבהם מניחים לנפשם את מה שצריך, ואת מה שאפשר ואפילו את מה שחייבים, ויוצאים לצוד וללקט את היופי. ובאמת במסע הזה אני מרגיש שחושי דרוכים ותודעתי דרוכה. וכדי לא להחמיץ, וכדי להצליח לגעת, ולו לרגע חולף, אני נוסע לאט והולך לאט ונושם לאט.

ולמרות ההשתדלות, כל העת מלווה אותי גם תחושת פרידה. מפגש ופרידה, נגיעה ופרידה. מן תחושה שמלווה לפעמים גם את החיים במסלולם, אבל במסלולנו במסע הזה, היא כל הזמן. מתקדמים כשהראש לא פעם מופנה אחורה לשלום. והצילום הוא עוד דרך להקל על הפרידה.

אבל לפני הפרידה, בעצם הנוכחות, כשלרגע יש רק נקודת מפגש צלולה, מרגש אותי לראות את הטבע מצייר במכחולו.
בלא מוזיאון ואוצר שיאדירו אותו, ובלי שאיש ישאל למה הוא מתכוון.
מרגש אותי לחוש שהוא מתכוון אלי.   

לילה ובוקר בפארק שננדואה

כמעט מידי לילה ממשיכה אורית להקריא לנו את "פרש הברונזה" ואיתו אנחנו מסיימים את יומנו. זה סיפור כואב וכשמתפתחת העלילה מתפתח הכאב. אנחנו לוקחים חלק ולא עוזבים את הסיפור והכאב לנפשם משום שהמספרת נהדרת ומשום שהכאב נותן הזדמנות לצמיחתם של דמויות נפלאות וסיפור אהבה מופלא. אתמול, אחרי "מנת סבל" מפרש הברונזה, נרדמנו כבר בתשע, בערך שעה מוקדם מהרגיל. הבוקר בחמש התעוררנו. כעת שש ואורית עדיין במיטה, בין משבי תנומה לבין פינוק. זו שעה בה היער עוצם את עיניו בכל הכוח, ומקפיא ומשקיט את רחשיו. הכל דומם בחושך המוחלט. העצים נטועים במקומם כממתינים לקרניים ראשונות שיפשירו את הנוקשות שאחזה בהם, ולתנועת אויר קלה שתנער את העלים משנתם. החיות מן הסתם מצטנפות ונדחקות אל תוך עצמן במסתור, על מנת לשמר את חומן. רק רחש קל שעולה ממערכת החימום של הקרוואן, מתפזר ולוחש ביער.רק אור אחד חוצה את היער. זה האור היוצא מחלון הקרוואן ונבלע בחושך. פתאום מתהווה פס כתום ועדין במזרח. חגורה דקה של צבע נחה על הרכסים הרחוקים והיער שהיה אטום, נפרם מחדש לצללים של עצים, ענפים ועלים אשר ארוגים זה בזה. אחר כך חגורת הכתום מתרחבת ומתבהרת לאיטה עד שהכתום הופך בשוליה לאפור-צהבהב ומעליו נפתח רקיע תכלכל.
האור שבא אליך תמיד שונה מן האור שנוסע הלאה, מאחוריך, והיער בגבנו מתעורר לו בגוונים עוד יותר רכים. כבר כמעט בוקר, והאוהלים סביבנו מתגלים. ובכל זאת, כולם ישנים ואנחנו לבד עם עלים שהולכים ונדלקים.רוצים שהבוקר הזה יאט. שלא יברח לשום מקום. כדי לאחוז בו אנחנו מזדרזים לצאת לדרך כשהכביש עדיין ריק לגמרי ונדמה ששנדואה כולה, והבוקר הזה, הם שלנו.

                                                          בצד שני מתעורר היער בגוונים מעט שונים

                        וכבר בוקר, אך נדמה שחיות האדם עדיין מכורבלות במחילות האוהלים וממתינות שיתחמם מעט

                                                              והעלים מגיחים מתוך החושך ונדלקים



                                                                       והיער כולו ניצת

                          ולפרידה מאותו בוקר קסום ומאותה שננדואה קסומה - עוד זווית מאותה שדרה בוערת



ואתה המבקר אצלנו או בעמק שננדואה עצמו - מוזמן להשאיר לנו כאן דרישת שלום קטנה.

פארק שננדואה - skyline

"דרך השמיים" מתפתלת על הרכס שבפארק, ועוברת מצידו הנהדר אל צידו המקסים, והיא ללא ספק הדרך הכי יפה בה נסענו אי פעם.
כשהייתי כבן שלוש עשרה לקח אותי אבא ל "יום בתל אביב". היינו במרומי מגדל שלום שנבנה קצת קודם, והשקיף יחידי על תל-אביב שהייתה צנועה ונמוכה. העלייה במעלית והתצפית המרהיבה, עשו עלי רושם כביר. חוץ מזה היינו בלונה פארק ואכלנו במסעדה וגם זה היה מיוחד ונפלא. בסוף היום אמרתי לאבי בהתרגשות שזה היה היום הכי מאושר בחיי.
"הכי", נשאר איתך עד שהוא מודח, אבל היום ההוא עם אבא שומר עדיין על מעמדו.
הנה עוד "הכי". היום הכי חשוב בחיי היה היום בו נפתח אלי חלון באינטרנט ואורית אמרה לי משהו חסר כל חשיבות, שהפך להיות הדבר הכי חשוב שאמרו לי בחיי, כי מאז לא הפסקנו לדבר.

"דרך השמים" היא "הכי", למרות שאין בה אף מפל ראוי לשמו, ולא נשקף ממנה שום כחול של אוקיינוס או אגם, ואפילו פסגה חדה שמתנשאת ממעל לא מצאנו. בדרך השמיים אין שום "פיק" שאליו נוסעים משום שהוא "הכי", ואין בו נקודה שבה תעתק נשימתך.

"דרך השמיים" דומה לדרך החיים. זה לא הפסגות שעושות את הדרך. אדרבא, לפעמים הן רק מסתירות. זו הדרך שעושה את הדרך. היום יום והשעה שעה שבדרך.
ככה גם ב"דרך השמיים" שנמשכת לבלי קץ בתוך אגדה וקסם שאינן מובילות לשום מקום אלא אל עצמן.

                                                  מרבד צבעוני מנצנץ העשוי מצמרות היער בגבעה מתחתינו

                                                   
                                            הקרוואן הוא שותף עם נשמה ויש לו הבעה שמשתנה

                                                   קרוב לסיום המסע קיבלנו למזכרת - דב שחור

                               מיוחד בתוך מיוחד - סתיו בחלונות הקרוואן ובלב - אביב.  

        בפינת אגם גרוטון בוורמונט קישטתי את המים בעלי שלכת צבעוניים ואחר כך עשיתי מזה את הפוסט - "קלישאות".                             כאן בשננדואה הטבע לא נזקק לעזרה ממני, ובעצמו משלב את המעין במשחקי שלכת

     מתי להוסיף עוד תמונה של אורית לפוסט ?
     כשיש בצילום עוד משהו, או כשיש בו סיפור.....או כשסתם נעים לי לשוב ולפגוש אותה. כמו כאן.

פרש הברונזה

בארץ מבקשת אורית בפייסבוק הצעות לספר שילווה אותנו במסע ומקבלת המלצות אחדות על "פרש הברונזה". שירה גם ממליצה וגם מביאה לאורית את הספר ומתברר שהוא פוגע לנו בול בלב.

הימים אצלנו כאן, קצרים וארוכים.
חיים כמו נוודים שקמים עם אור ראשון וכונסים אל אוהלם עם בוא הערב. 
אתמול אורית הכינה צלי של עוף ותפוחי אדמה. אוכל פשוט ומלא חום, שבא לו ממה שאורית מביאה אליו ומהזיכרונות שהוא נושא עמו ומהאדים שעולים ממנו וממלאים את הקרוואן ומתפזרים ביער.
מסתבר שאת האוכל הכי טוב באמריקה מכינה אורית.

אחר כך שוכבים במיטה על הגב ואורית מקריאה את סיפור האהבה, המלחמה והגבורה של טטיאנה ואלכסנדר, גיבורי פרש הברונזה.
סיפור איטי מאוד. אם מסתמנת נשיקה היא משתהה ומסתתרת ומרחפת בין הפיות והלבבות על פני מאה עמודים, עד שמתעורר בך רצון להיכנס אל תוך דפי העלילה, לשים קץ לכל ההתפתלות, ולנשק.
אבל הסיפור גם דחוס מאוד. הן משום התופת בה מתרחשת העלילה, אשר מפשיטה את הדמויות מכל הכיסויים וחושפת את העירום האנושי, והן משום נפלאותה של המספרת והדמויות שהיא מחיה.
אחרי כמה עמודים, אני מסובב את הגב ועוצם עיניים ומחבק את הדובי-כר שלי, ואורית ממשיכה וקוראת, והדיאלוגים נשמעים מפיה כמו מפיותיהם של אלכסנדר ויתר הדמויות ובמיוחד אני שומע בקולה את טטיאנה, והקול הרך הזה מוביל אותי אל השינה.

למזלנו מתפרש הסיפור על פני 700 עמודים שמתחלקים בלילות שלנו לקצבת קריאה שניתן לחיות ממנה, ואם חסר לנו מעט, אנחנו משלימים בשיחות שלנו שמלוות את הרומן והטרגדיה ואת גיבוריה האהובים. 
ככה מידי לילה נקשרות החוליות של פרש הברונזה לשרשרת מיוחדת שמלווה אותנו בוורמונט וניו המפשיר ובמיין ובכל מדינות אמריקה, וכבר נוצרת הרגשה שאנחנו כאן בקרוואן שלנו - ארבעה.
אתמול, בערב האחרון של המסע, סגרה אורית את הספר שישה עמודים לפני הסוף, כדי לייצר אשלייה שעוד לא נגמר. שנשאר עוד קצת. 

"התייעצות"

ממערות סקיליין אנחנו נוסעים לחניון בפאתי פארק שננדואה.
בבוקר טלי מבקשת "התייעצות" שזה אצלנו מוסד חגיגי, שמתכנס כשיש על הפרק איזו התלבטות משמעותית. מיד אנחנו נאספים אל תוך וואי-פי מקומי, ויושבים ומתכתבים ומבררים וחושבים ביחד.
בייעוץ הזה משתתפים טלי ואורית ואני, והוא חוצה את המרחק עד ששלושתנו מאוד קרובים.

באחד מהשירים בהם נגעתי בחווית הפרידה מאבי, כתבתי:

שלוש שנים בקור

מתחת שיש

ואין מי שיבוא

אליך

ומי בעצם בא אל מי

גם בטרם יתעטף

בגלימת השיש

ומי בכלל ביקר אותך

בזמן ההוא ...

שלוש שנים  בקור

מתחת שיש

אני לא בא אליך -

אתה מרבה לבוא

אלי

וטוב לי שאתה איתי

ושאתה מרבה לבוא

כי מי כבר מבקר אותי

בזמן הזה

אני נזכר בשיר, כי מי כבר מתייעץ איתי בזמן הזה.

אחר כך שמים את האוכף ויאללה - שננדואה !

 לפנות ערב, בדרכנו אל החניון, עצרתי לצילום...אני שב ומתבונן בהשתאות בתמונות האלו - כמה מרגש היופי האצור בהן !