יש שבטים שבניהם אינם מסכימים להצטלם. חוששים שמא הצלם יערים עליהם ויגזול במצלמתו משהו מהעצמי שלהם. המחשבה הזו איננה ילדותית או פרימיטיבית, היא הגיונית. התהליך בו המצלמה מעתיקה פנים אל תוך פנים ועושה מהם תמונה בלי להזיק להם – באמת בלתי סביר.
מהבחינה הזו הצילום הוא קסם שיכול לשכפל את היופי בלי לגעת בו. קסם שמזקק בעדינות נגיעה מן היופי ומקפיא ומשמר אותה ובה בעת משאיר את הדברים במקומם לסערות הזמן והשינוי.
המסע שלנו הוא שער פתוח הקורא לנו - "תיכנסו בבקשה".
בין היתר, זה הוא גם מסע בעקבות היופי. עם המצלמה ובלעדיה. ימים כאלו שבהם מניחים לנפשם את מה שצריך, ואת מה שאפשר ואפילו את מה שחייבים, ויוצאים לצוד וללקט את היופי. ובאמת במסע הזה אני מרגיש שחושי דרוכים ותודעתי דרוכה. וכדי לא להחמיץ, וכדי להצליח לגעת, ולו לרגע חולף, אני נוסע לאט והולך לאט ונושם לאט.
ולמרות ההשתדלות, כל העת מלווה אותי גם תחושת פרידה. מפגש ופרידה, נגיעה ופרידה. מן תחושה שמלווה לפעמים גם את החיים במסלולם, אבל במסלולנו במסע הזה, היא כל הזמן. מתקדמים כשהראש לא פעם מופנה אחורה לשלום. והצילום הוא עוד דרך להקל על הפרידה.
בלא מוזיאון ואוצר שיאדירו אותו, ובלי שאיש ישאל למה הוא מתכוון.
מרגש אותי לחוש שהוא מתכוון אלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה