פרש הברונזה

בארץ מבקשת אורית בפייסבוק הצעות לספר שילווה אותנו במסע ומקבלת המלצות אחדות על "פרש הברונזה". שירה גם ממליצה וגם מביאה לאורית את הספר ומתברר שהוא פוגע לנו בול בלב.

הימים אצלנו כאן, קצרים וארוכים.
חיים כמו נוודים שקמים עם אור ראשון וכונסים אל אוהלם עם בוא הערב. 
אתמול אורית הכינה צלי של עוף ותפוחי אדמה. אוכל פשוט ומלא חום, שבא לו ממה שאורית מביאה אליו ומהזיכרונות שהוא נושא עמו ומהאדים שעולים ממנו וממלאים את הקרוואן ומתפזרים ביער.
מסתבר שאת האוכל הכי טוב באמריקה מכינה אורית.

אחר כך שוכבים במיטה על הגב ואורית מקריאה את סיפור האהבה, המלחמה והגבורה של טטיאנה ואלכסנדר, גיבורי פרש הברונזה.
סיפור איטי מאוד. אם מסתמנת נשיקה היא משתהה ומסתתרת ומרחפת בין הפיות והלבבות על פני מאה עמודים, עד שמתעורר בך רצון להיכנס אל תוך דפי העלילה, לשים קץ לכל ההתפתלות, ולנשק.
אבל הסיפור גם דחוס מאוד. הן משום התופת בה מתרחשת העלילה, אשר מפשיטה את הדמויות מכל הכיסויים וחושפת את העירום האנושי, והן משום נפלאותה של המספרת והדמויות שהיא מחיה.
אחרי כמה עמודים, אני מסובב את הגב ועוצם עיניים ומחבק את הדובי-כר שלי, ואורית ממשיכה וקוראת, והדיאלוגים נשמעים מפיה כמו מפיותיהם של אלכסנדר ויתר הדמויות ובמיוחד אני שומע בקולה את טטיאנה, והקול הרך הזה מוביל אותי אל השינה.

למזלנו מתפרש הסיפור על פני 700 עמודים שמתחלקים בלילות שלנו לקצבת קריאה שניתן לחיות ממנה, ואם חסר לנו מעט, אנחנו משלימים בשיחות שלנו שמלוות את הרומן והטרגדיה ואת גיבוריה האהובים. 
ככה מידי לילה נקשרות החוליות של פרש הברונזה לשרשרת מיוחדת שמלווה אותנו בוורמונט וניו המפשיר ובמיין ובכל מדינות אמריקה, וכבר נוצרת הרגשה שאנחנו כאן בקרוואן שלנו - ארבעה.
אתמול, בערב האחרון של המסע, סגרה אורית את הספר שישה עמודים לפני הסוף, כדי לייצר אשלייה שעוד לא נגמר. שנשאר עוד קצת.