חמש לפנות בוקר, רוח חזקה שורקת בקמפגראונד שלנו ומנדנדת מידי פעם את הקרוואן.
מצידנו האחד עץ אשר כל עליו נשרו ובחושך הוא נועץ קוצים אל השמים. נראה בודד וזועף. לא קל להיפרד מעלים אשר כל כך שקדת עליהם.
מצידנו השני עץ גדול מאוד עם צמרת עבותה ועלים צהובים שנצמדים בשארית כוחם. רבים מהם ינשרו הלילה, אחרים יחזיקו מעמד עוד זמן מה. בינתיים הם ממלאים את החניון ברשרושם של אלפי קסטנייטות.
כשאורית תקום היא תגיד שירד 'מבול יבש'. כך באו הרשרושים אל תוך שנתה.
המסע שלנו נע בעקבות השלכת. בתחילה הקדמנו והיא השתהתה, אבל ככל שחלף הזמן הפכו הרמזים המעורפלים של השלכת לשפה חדשה של צבע, עד שלבסוף היא הופיעה במלוא יופייה. ואנחנו שנשבינו בחלום שלה עוד הרבה לפני שבאנו לאמריקה, והתפעלנו אפילו מיופייה של השלכת הנרמזת , לא הפסקנו להתלהב.
כעת בלילה האחרון, בדרך חזרה אל שדה התעופה יורד מסך על המסע והשלכת.
הצבעים דוהים ולאט לאט נעלמים והיער לובש שיבה.
הגוונים האלו של היער מעוררים חמלה. תחושה של הזדקנות. של יופי שקמל, של זוהר שדהה. אפילו השמש לובשת סתיו ומחווירה.
וגם אצלנו סתיו. מעין שובל של תוגה שמשאיר אחריו המסע שחלף.
'זה כן עצוב שמסתיים חלום, זה כן עצוב, גם אם את נשארת איתי'.
אבל זהו עצב עם טעם. עם הרבה טעמים.
אומנם אנחנו לא נחזור לכאן בסתיו הבא, כמו שיחזרו הצבעים ליער, ואולי לא נחזור אף פעם, אבל נדמה שהביחד שלנו והטבע הכתימו אותנו בתחושות ובצבעים שלא ידהו.
כבר שש וחצי. הרוח נרגע מעט ומשבים אחרונים משתובבים בעלטה ומטאטאים את העלים על פני האדמה. תיכף תהיה גם להם מנוחה.
בקרוואן חמים ונעים ואני שותה עוד כוס תה. מתעכב טיפה על טעמו. זו כנראה כוס התה האחרונה במסע. לרגע נדמה לי שתה הוא משקה עם זיכרון.
עוד מעט יקום הבוקר ואיתו תקום אורית.
יחד נברך ונגיד תודה.
בסיפור "ורוצ'קה" של צ'כוב מסכם איבאן אלכסייביץ' את תחושתו מביקורו בכפר:
"אלי הטוב, כמה רשמים לוקח אני באמתחתי. אם אפשר היה לצופף אותם למסה אחת, היה מתקבל מטיל זהב הגון !".
רקמת היער בדרך לטיסה הביתה
היער מאבד את ברקו, שיבה זורק בצמרות.
נאספו מחלפות הסתיו. רוח חורף נושבת. תם המסע המופלא שלנו.
"לך ההולך ולי הנשאר
שני סתווים שונים"
מצידנו האחד עץ אשר כל עליו נשרו ובחושך הוא נועץ קוצים אל השמים. נראה בודד וזועף. לא קל להיפרד מעלים אשר כל כך שקדת עליהם.
מצידנו השני עץ גדול מאוד עם צמרת עבותה ועלים צהובים שנצמדים בשארית כוחם. רבים מהם ינשרו הלילה, אחרים יחזיקו מעמד עוד זמן מה. בינתיים הם ממלאים את החניון ברשרושם של אלפי קסטנייטות.
כשאורית תקום היא תגיד שירד 'מבול יבש'. כך באו הרשרושים אל תוך שנתה.
המסע שלנו נע בעקבות השלכת. בתחילה הקדמנו והיא השתהתה, אבל ככל שחלף הזמן הפכו הרמזים המעורפלים של השלכת לשפה חדשה של צבע, עד שלבסוף היא הופיעה במלוא יופייה. ואנחנו שנשבינו בחלום שלה עוד הרבה לפני שבאנו לאמריקה, והתפעלנו אפילו מיופייה של השלכת הנרמזת , לא הפסקנו להתלהב.
כעת בלילה האחרון, בדרך חזרה אל שדה התעופה יורד מסך על המסע והשלכת.
הצבעים דוהים ולאט לאט נעלמים והיער לובש שיבה.
הגוונים האלו של היער מעוררים חמלה. תחושה של הזדקנות. של יופי שקמל, של זוהר שדהה. אפילו השמש לובשת סתיו ומחווירה.
וגם אצלנו סתיו. מעין שובל של תוגה שמשאיר אחריו המסע שחלף.
'זה כן עצוב שמסתיים חלום, זה כן עצוב, גם אם את נשארת איתי'.
אבל זהו עצב עם טעם. עם הרבה טעמים.
אומנם אנחנו לא נחזור לכאן בסתיו הבא, כמו שיחזרו הצבעים ליער, ואולי לא נחזור אף פעם, אבל נדמה שהביחד שלנו והטבע הכתימו אותנו בתחושות ובצבעים שלא ידהו.
כבר שש וחצי. הרוח נרגע מעט ומשבים אחרונים משתובבים בעלטה ומטאטאים את העלים על פני האדמה. תיכף תהיה גם להם מנוחה.
בקרוואן חמים ונעים ואני שותה עוד כוס תה. מתעכב טיפה על טעמו. זו כנראה כוס התה האחרונה במסע. לרגע נדמה לי שתה הוא משקה עם זיכרון.
עוד מעט יקום הבוקר ואיתו תקום אורית.
יחד נברך ונגיד תודה.
בסיפור "ורוצ'קה" של צ'כוב מסכם איבאן אלכסייביץ' את תחושתו מביקורו בכפר:
"אלי הטוב, כמה רשמים לוקח אני באמתחתי. אם אפשר היה לצופף אותם למסה אחת, היה מתקבל מטיל זהב הגון !".
רקמת היער בדרך לטיסה הביתה
היער מאבד את ברקו, שיבה זורק בצמרות.
נאספו מחלפות הסתיו. רוח חורף נושבת. תם המסע המופלא שלנו.
"לך ההולך ולי הנשאר
שני סתווים שונים"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה