בלילה אנחנו מתכננים להשכים ולהיכנס לוושינגטון לפני
העומס.
בבוקר קמים כרגיל בעצלתיים.
זה הרי זמן מתוק כל כך כשאתה מתעורר ונפגש עם יום חדש, שאינך חייב לו כלום, כאילו לא נולד אלא בשבילך. מן יום שהוא כמו צעצוע למשחק.
בהתחלה שולח היום קרניים אחדות כדי להציץ ולגשש אם בכלל כדאי לו לצאת ממחבואו, ואגב כך צובע את האופק. אחר כך הוא מחפש לו עננות כלשהי בכיפת הרקיע כדי לקשט אותה, כמו במשחקי צביעה, וכך או כך כבר מציצה השמש ומפזרת את אורה, והבוקר בא.עם בוא הבוקר, מתנדנד הקרוואן מעט ומסגיר את יציאתה של אורית מן המיטה והצטרפותה אלי, בפינת האוכל בסלון של הקרוואן. אנחנו יושבים ומפטפטים ואיך שלא זזים, כבר תשע, ואנחנו כדרכנו מרוצים מאוד שהצלחנו לעקוף את שעת העומס, אם לא מלמטה אז לפחות מלמעלה, ובשעה טובה יוצאים לוושינגטון.
אחרי נסיעה של חצי שעה בדרך כפרית, אני מבחין בפיתולו של נחל ושל יער בצד הדרך ויורד רגע לצלם. בואי תראי איזה יופי, אני קורא לאורית, אבל לה נדמה שמאחר ורק יצאנו אל הדרך כדאי אולי להגיע יום אחד לוושינגטון, ולפיכך היא שולחת אותי להתפעל קצת ולצלם קצת ולחזור מהר, אם לא איכפת לי.
אבל, לי דווקא די איכפת.
כי מתברר שבדרך הזו ממש, מתחת לשדרת היער שמסוככת על השביל ועל הנחל,
צעדו להם בלילה, גנרל וושינגטון ובחוריו האמיצים, בדרכם לכבוש את פרינסטון מידם של
האנגלים.
אז גם אני צועד.
אחרי זמן מה אני מרגיש שככה אי אפשר, ושבאנו לאמריקה גם בשביל המציאות הקטנות האלו, שאינן כתובות בשום מדריך, ואני חוזר אל אורית ולוקח אותה לטיול ארוך של בוקר, במין מזג אויר שהוא בדיוק, ונחל ושדרה והיסטוריה שהם בדיוק.
אחר כך מתעכבים מעט בפרינסטון, והמעט הופך לעוד מעט, וסופו שהוא הופך למפגש ארוך ומקסים, שראוי לפוסט נפרד, ואל וושינגטון הבירה אנחנו מגיעים רק בשעות הצהריים אבל זה לא אכפת בכלל, כשאנחנו באמבטיה במלון, והזרם והמים החמים הם בדיוק. כמו הנחל והשדרה וכמו כל היום הזה.
בבוקר קמים כרגיל בעצלתיים.
זה הרי זמן מתוק כל כך כשאתה מתעורר ונפגש עם יום חדש, שאינך חייב לו כלום, כאילו לא נולד אלא בשבילך. מן יום שהוא כמו צעצוע למשחק.
בהתחלה שולח היום קרניים אחדות כדי להציץ ולגשש אם בכלל כדאי לו לצאת ממחבואו, ואגב כך צובע את האופק. אחר כך הוא מחפש לו עננות כלשהי בכיפת הרקיע כדי לקשט אותה, כמו במשחקי צביעה, וכך או כך כבר מציצה השמש ומפזרת את אורה, והבוקר בא.עם בוא הבוקר, מתנדנד הקרוואן מעט ומסגיר את יציאתה של אורית מן המיטה והצטרפותה אלי, בפינת האוכל בסלון של הקרוואן. אנחנו יושבים ומפטפטים ואיך שלא זזים, כבר תשע, ואנחנו כדרכנו מרוצים מאוד שהצלחנו לעקוף את שעת העומס, אם לא מלמטה אז לפחות מלמעלה, ובשעה טובה יוצאים לוושינגטון.
אחרי נסיעה של חצי שעה בדרך כפרית, אני מבחין בפיתולו של נחל ושל יער בצד הדרך ויורד רגע לצלם. בואי תראי איזה יופי, אני קורא לאורית, אבל לה נדמה שמאחר ורק יצאנו אל הדרך כדאי אולי להגיע יום אחד לוושינגטון, ולפיכך היא שולחת אותי להתפעל קצת ולצלם קצת ולחזור מהר, אם לא איכפת לי.
אבל, לי דווקא די איכפת.
כי מתברר שבדרך הזו ממש, מתחת לשדרת היער שמסוככת על השביל ועל הנחל,
צעדו להם בלילה, גנרל וושינגטון ובחוריו האמיצים, בדרכם לכבוש את פרינסטון מידם של
האנגלים. אז גם אני צועד.
אחרי זמן מה אני מרגיש שככה אי אפשר, ושבאנו לאמריקה גם בשביל המציאות הקטנות האלו, שאינן כתובות בשום מדריך, ואני חוזר אל אורית ולוקח אותה לטיול ארוך של בוקר, במין מזג אויר שהוא בדיוק, ונחל ושדרה והיסטוריה שהם בדיוק.
אחר כך מתעכבים מעט בפרינסטון, והמעט הופך לעוד מעט, וסופו שהוא הופך למפגש ארוך ומקסים, שראוי לפוסט נפרד, ואל וושינגטון הבירה אנחנו מגיעים רק בשעות הצהריים אבל זה לא אכפת בכלל, כשאנחנו באמבטיה במלון, והזרם והמים החמים הם בדיוק. כמו הנחל והשדרה וכמו כל היום הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה