כל מפרץ או דרך שפונה אל היער מזמינים לעצירה. בטוח שיש שם משהו לראות וסיבה להפסקה. בעצם, כמעט כל הדרכים בהם אנחנו מתקדמים מאז ראשית המסע, רצופות בהזמנות ופיתויים.
יש כאלו שיוצאים לדרך עם תרמיל, ונעים להם בקצב הליכה שהוא בעצם הפסקה אחת גדולה ונשימה אחת עמוקה מאמריקה. אבל אצלנו זו חופשה מוגבלת שיוצרת תחרות בלתי פוסקת בין אפשרויות ומכריחה אותנו לבחור, ומובילה אותנו, אחרי שבע עצירות בלבד, ישירות אל הקמפגראונד המדינתי ביער קמדן ואל אותה גבעה גבוהה שקוראים לה הר בטי.
מן הסתם התמונות יספרו מקצת מהסיפור הזה, אבל הן לא יגלו דבר על צלי העוף והנקניקיות ותפוחי האדמה, שאורית הכינה, ואשר כל ביס ממנו מזכיר לנו זמנים רחוקים. כי הרי בארץ אנחנו כבר מזמן צמחוניים ורק כאן באמריקה מן הפסקה של השתוללות וחזרה אל כל הטעמים.
והתמונות גם לא יספרו דבר, על אותה מקלחת נפלאה ביער, שבמשך שעה ארוכה בבוקר, נועצת בגבי חיצים חדים ולוהטים ומעסה ומאדימה ומנקה את הנקבוביות כולן, ומוציאה אותי ליום חדש.
המגדל בראש הר בטי הצופה אל מפרצי אזור קמדן
בשיר האיקו נכתב:אל ראש המגדל
אני מטפס. בראש האשוח
יושב פרפר.
תור לסנדוויץ לובסטר
בוקר בא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה