בשנים האחרונות ביקרתי פעמיים ביד ושם. מגיעים לשם המון חיילים בהסעה מאורגנת, כחלק מטיפוח התודעה והזהות היהודית שלנו. אבל, לפחות לפי התרשמותי, רק מעט קהל יחסית מגיע באופן עצמאי. והנה כאן בוושינגטון משתרך לו תור ארוך לפני הכניסה אל המוזיאון.
ובאמת המוזיאון הגדול מלא, ונחיל אדם נע בו בשקט וברחש כמו בהלוויה לאירוע ההיסטורי שנקרא - "שואה".
למעשי הזוועה נחשפים רק לקראת סוף המסלול. בהתחלה אלו עיירות וקהילות ומשפחות של יהודים כפי שחיו לפני השואה. כאילו להראות אותם, נטולי כל ייחוד - ככל בני האדם. עסוקים וטורחים או בשעות הפנאי, ממהרים או משתהים רציניים או משועשעים. יפים ופחות יפים, מבוגרים וזקנים שמלאו ימיהם, וילדים מלאי חיים שהעתיד פתוח לפניהם ובעצם כבר חתום.
ובתאי הצפייה, לצד נהר האנשים במסלול הראשי, מתגודדים רבים וצופים בתימהון בסיפורי חיים אנושיים שנגדעו.
למעשי הזוועה נחשפים רק לקראת סוף המסלול. בהתחלה אלו עיירות וקהילות ומשפחות של יהודים כפי שחיו לפני השואה. כאילו להראות אותם, נטולי כל ייחוד - ככל בני האדם. עסוקים וטורחים או בשעות הפנאי, ממהרים או משתהים רציניים או משועשעים. יפים ופחות יפים, מבוגרים וזקנים שמלאו ימיהם, וילדים מלאי חיים שהעתיד פתוח לפניהם ובעצם כבר חתום.
ובתאי הצפייה, לצד נהר האנשים במסלול הראשי, מתגודדים רבים וצופים בתימהון בסיפורי חיים אנושיים שנגדעו.
כך נע לו הנחיל במוזיאון הזה מתוך החיים שקדמו לשואה ועד אל תוך מחנות ההשמדה והמשרפות.
ואחרון אחרון אל אולם גדול, עגול וגבוה וריק, בו יכול אדם לעמוד או לשבת רגע ממושך ולבהות בנר הזיכרון שבחזית ובכתובת המטילה עליו שליחות של זיכרון, ולנסות לעכל מקצת ממה שלא ניתן כלל לעיכול.
ואחרון אחרון אל אולם גדול, עגול וגבוה וריק, בו יכול אדם לעמוד או לשבת רגע ממושך ולבהות בנר הזיכרון שבחזית ובכתובת המטילה עליו שליחות של זיכרון, ולנסות לעכל מקצת ממה שלא ניתן כלל לעיכול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה