ביער וומפאטוק - wompatuck state park

כל השבוע צפו גשם בשבת אבל הוא הקדים ובא כבר במוצאי שישי ונמשך אל תוך הלילה, ואילו את בוקר השבת מקדמים שמים כחלחלים ושמש חמימה שטובים מאוד ליער ולדייריו.
אנחנו שמים  תחנת רדיו מקומית, שמנגנת סיגנון מתקתק עם מקצבים מוכרים שמתחילים בווריאציות על 'אני אוהב אותך ילדה, אבל אני מוכרח כעת ללכת', והבנג'ו, הגיטרות וכלי ההקשה, מובילים ומקפיצים במקצב אופטימי, וכמובן כלי הנשיפה מתנדנדים בעליזות, עד שנמוגים כל העננים, והוא מבטיח לה - 'גם אם לא יהיה לי איך, ילדה, תדעי לך שאשוב, ולא אלך יותר'.
אפילו את 'אני ובובי מקגי' מלבישים בתחנה שלנו בעיבוד חדש לגמרי, שמשכיח את הכעס שהיה אגור בג'ניס ג'ופלין, והופך לשיר שמח של תקווה לחופש. אני מלווה בתיפוף ורקיעות ואורית רוקדת, והיער סופג את תנועת הקרוואן ברוך, בשטיח הסמיך של העלים בו מכסה הסתיו את רצפתו.

היער טוען אותנו, ואני רוצה להצמיח בו שורשים קטנטנים לפחות לעוד כמה שעות, אבל אורית אומרת שהיא שומעת את הדרך שקוראת לנו, ומבקשת לעקור את השורשים הצעירים שלי.
תרקדי עוד קצת, אני אומר לה, אבל כשהבוקר מאיים לגעת כבר בצהריים היא מחייכת ואומרת  שיום אחד אולי נשתקע קצת ביער, אבל בינתיים היא רוצה אל השחפים והאוקיינוס.
בין לבין, אנחנו מתקלחים במקלחות החדשות ביער, והן באמת יפות ומצוחצחות רק שהזרם הוא כמו שיבולים, ובעניין הזה, אני מעדיף קוצים.
ובין לבין אנחנו משוחחים על הפוסט הזה והכתיבה שלו, וכמובן שיחות על המחשבות ועל תפקידן בכוח, ועל הדרך שהן בוחרות להן או שאנחנו בוחרים בעבורן. וגם על השמש המתגבהת, אשר מלטפת וחודרת אל תוך היער ועושה אותו כתמים של אור וצל ורוקמת  תחרות בצמרות.
רק הזרם והמים שבאים כמו שיבולים גורעים טיפה מן השלמות.