טועים ביער עד

"מה תעשי אם פתאום יופיע דב שחור" אני שואל את אורית כשדרכנו אובדת באחד היערות של פארק אכדיה.

"אני נשכבת ומעמידה פני מתה" היא עונה.
"ואם הדוב לא קרא את האגדות על המתים שהוא עוזב לנפשם" אני שואל, ומזכיר שיש דובים משונים שהכי אוהבים אוכל שאינו נושך ובועט. מן אוכל שנראה כמו מת.
"איך בכלל אני אעמיד פני מתה כשהוא ירחרח או ילקק אותי" מעלה אורית קושי של התאפקות בלתי אפשרית, ונראה שהיא זונחת את אסטרטגיית ההתחזות ומבטה משוטט ומחפש פתרון אחר נגד אותם דובים.
בהתחלה זהו שביל יער מעניין המרוצף בשורשי עצים אשר סרוגים על פני הקרקע. אחר כך עולה השביל בין הסלעים. אחר כך אנחנו מחכים שהשביל יתעקל לו ויחזיר אותנו אל נקודת ההתחלה, אבל במקום לסגור מעגל הוא מטפס ומטפס בהר ומפתה אותנו בעקבותיו אל עבי היער ואל תוך הערב שעוד מעט ירד.

"אני לא יודע אם המסלול הזה מעגלי" אני אומר כשאנחנו עוצרים למנוחה בעיקול שבו נפתח לנו חלון מתוך היער אל מפרץ יפה של האוקיינוס.

"מצד שני" אני ממשיך "אם נגיע למפרץ ונשחה מזרחה בהתמדה ונעבור בזהירות במצרי גיברלטר, נוכל לשוב הביתה."

"עוד לא, עוד לא הביתה" אומרת אורית.

"חוץ מזה" היא מקשה, "מה יהיה על הקרוואן ?" ומתכוונת שככה לא הולכים לדרכנו ועוזבים לבד חבר.

ואנחנו ממשיכים בטיפוס בתקווה שאוטוטו בכל זאת יתעגל לו המסלול.

מרחוק, מעבר לערוץ עמוק, בגב הרכס שמנגד מתנשאת סוכה תלויה של שומר יערות. זו תקווה לסימן חיים, ואנחנו צועקים ומנפנפים אל הסוכה הריקה.

בהרהור שני, הרי גם אם היה שם מישהו... מה הוא יכול היה לעשות, לזרוק לנו סנדוויצ'ים ? להוריד לנו חבל ?

בה בעת השמים משנים את מצב רוחם ומאפירים, ומכל הצדדים מתקרב הערב, ואורית פוסקת שמעבר לעיקול יש עוד עיקול ועוד עיקול ועוד, ומפנה אותנו לאחורינו.

בדרך אחת שמתחברת אל שביל האפלאצ'ים ראינו שלט שמזהיר את ההלך שיתלבש ויתנעל כראוי וייקח איתו אוכל וציוד ומים, ויבוא מוכן לשביל הזה שנתון לסערות ולמצבי רוח קשים. "אחדים מן ההולכים לא שבו !" מזהיר השלט.

לצערנו אין בתחילת השביל שלנו מן שלט חכם כזה שיזהיר אותנו, ואין איתנו מים או מעט גרעיני שיבולת או שמיכה ללילה, וכל שאנחנו מצוידים בו בעצם, היא אותה אופטימיות שמובילה לפעמים למקומות שלא חוזרים מהם.

כשאנחנו לגמרי מותשים, אבל כבר מריחים מרחוק את הקרוואן, שתמיד יש לו ריח עז של בית ומנוחה וגלידה, באה מולנו אישה שמובילה ברצועה כלבלב לבן חמוד.

"כשאני כבר לא אהיה" אני אומר לה לאורית שלי "תוכלי למצוא לך מן בובי שכזה ולקשור רצועה לצווארו ולטייל איתו ולספר לו עלי ועל ימינו יחד. והוא יזקוף אוזניים ויקשיב ואולי ינבח בגעגועים וייגש וילקק אותך."

"כן..." אומרת אורית, "מי עוד ירצה להקשיב לסיפורים הנפלאים שלנו חוץ מבובי", והיא מחבקת אותי, כאילו כדי להרגיש שאני עודני ישנני ועוד אינני בובי.