המסע שלנו נוסע בין היתר, בעקבות היופי.
והיופי של הטבע נוגע לעיתים, בכל מיני סוגים של 'עוד יותר', שמבדילים את הנקיק מן החריץ ואת הקניון ועמודי קירותיו המתנשאים על תהומות מן הנקיק הצנוע. ככה לוקח אותנו מסענו כמו בסמלה של האולימפיאדה אל הגבוה יותר והעמוק יותר, והזורם והנופל והאדום יותר. אבל יש גם יופי עם 'יותר' מסוג אחר. כזה אנחנו מוצאים באגממון נשכח בלבו של פארק אכדיה, שבו מבצבצים מתוך המים זיפים ירקרקים-אדמדמים הנמתחים כמו מיתרים ומנגנים למגעי הרוח.
את הדברים אני כותב מזיכרון של טווח קצר, שהרי רק אתמול היינו שם. אבל 'טווח קצר' נמדד גם באותו מרחב שבין הזיכרון והעכשיו. וכאן, בקרוואן שלנו, הזמן צפוף מאוד וטוען את המרחב הזה באינטנסיביות שמרחיקה את הקרוב עד שנדמה שהוא רחוק. לפיכך, רק כעת, כשאורית מורידה את התמונות מן המצלמה אל המסך, ואני יכול לשוב ולראותם, אני נוכח בממשות של אותה עדנה וקסם שנגעו בי באותו אגם בלי שם.
ושוב אוחזת בי תחושה - למה לא חנינו שם לרעות את האחו אל הערב והלילה. למה לא חנינו שם להעיר את היופי בשחרו של יום ?
נכון שהכללים לא מתירים לקרוואן להיות בן בית בכל פינה אשר יחפץ. אבל האם אין כאן הצדקה לחריגה מהכללים ? האם אין כאן טעם של הרפתקה קטנה ?
ובאמת חבל !
ואתה המבקר דרכנו באותו אגממון בלי שם, האם היית נשאר או ממהר ?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה