ההימנון

יש אצלנו בקרוואן שביעות רצון רבה ממה שלפנינו וממה שמאחורינו וכמובן גם ממה שבינינו ובעצם – מעצמנו. לפיכך, לא מפתיע שלפעמים באה איזו רוח פנימית ונושבת ופורצת החוצה בשיר. אצלנו השתלט לו שיר אחד דווקא, שהתחדש לנו ב"מסיבות הרמי" עם אברהמהל'ה, ומוצאו מן הזמנים ההם. לאט לאט הפך למין הימנון של המסע.
וככה, כל פעם שאחד מאיתנו פותח ב "הוא בא לקיבוץ רוצה לאכול" מיד הוא מתנגן בפינו בקול גדול ובשמחה.
במסע שלנו בעקבות השלכת ובתוכה, אנחנו גם נותנים פעמים רבות באותו שיר אהבה וסתיו, "באפרים אין קץ, אדום עולה הסתיו, נושרים עלי העץ, כדינרי זהב, ורק האהבות שבות לכאן בסתיו". אבל איזו שמחה פנימית וקלילות שיש במילים ובמנגינה של ה"חלוץ", הודפים כל ניסיון להדיח אותו ממעמדו בתור 'ההימנון של המסע'.

יש כמובן משהו ילדותי בעניין הזה. אבל אם אתה רוצה לצאת למסע בקרוואן, נדמה לנו שכדאי מאוד לקחת את הילד שבך ולאפשר לו לא רק רוח של ילדות אלא אפילו רוח שטות.