החופש והתכניות

בארץ, אנחנו בוחנים היטב המון אפשרויות ובקפדנות מתווים מהן מסלול, ופורטים אותו לרמה יומית, ומנקדים בהמון מוקדי עניין ואפשרויות עד שהוא נראה כמו נחש ארוך ומפותל העשוי כולו מנקודות זוהרות.
במהלך ההכנות מלווה אותנו אותו דיאלוג נצחי בין המתוכנן והספונטאני. קיים חשש שהתוכנית העמוסה תשתלט על המסע ועלינו. במיוחד חוששת אורית מ 'עודיזם' שיריץ וינהל אותנו.
כנגד החששות האלו אנחנו שבים וחוזרים על המנטרה לפיה התוכניות בעצם רק פותחות אפשרויות אבל בפועל נתנהל לנו בדרך, מתוך זרימה פנימית, משוחררים מתכתיבים.
ועם זאת מסתתר בנו חשש, האם את המתווה המילולי הזה נצליח באמת לפרוט למציאות הרמונית. האם לא יעלו מתוכו ומתוכנו צלילים צורמים כשכל אחד מאיתנו ימשוך ויבקש לזרום בקצב מעט שונה ולא פעם לכיוון אחר.
עכשיו, באמצע המסע ניתן כבר לסכם ולהגיד שבאמת נפטרנו מן התוכניות. כלומר הן מלוות אותנו ומסייעות לנו ולמעשה אנחנו מגשימים אותן, אבל הן לא שולטות בנו. הן כאילו – בלתי מורגשות.
אולי זה כך משום שהן מנחשות אותנו.
מכל מקום, כיוון שכך, שורה עלינו אווירה של חופש שמעירה אותנו בבקרים בסקרנות ובהתלהבות ומנהלת את ימינו ומרדימה אותנו בסיפוק. והרצון שלנו, שהתלכד והפך למשותף, הוא ההגה האמיתי, אשר רק במקרה מוליך אותנו בתוואי שהתוותה לנו אותה תוכנית נשכחת.