במקום להשכים בבר-הרבור ולהקדים אל פארק אכדיה, אנחנו כדרכנו נהנים מבוקר רך ועצלני בנמלה של העיר ומטיול רגלי ברחובותיה היפים בחיפוש אחר מאפיה קטנה. אחרי הכל, איך אפשר לפתוח את הבוקר בלי בגאט טרי או לחמניה שזה עתה נולדה, ובלי לבצוע ולספוג את אותו הריר הצהבהב של הביצייה.
לקראת הצהריים אנחנו סוף כל סוף יוצאים, ותוך שעה היינו מגיעים אל מרכז המבקרים, אילמלא פגשנו את אותו אגממון קסום בלי שם, לו אנחנו מקדישים בקמצנות רק שעה אחת.
אחר כך בשעה טובה מגיעים בצהריים לחניון במרכז המבקרים בלב הפארק, וקודם כל נטפלים בשמחה אל איזה זוג ישראלים אשר הקרוואן שלהם חונה לו לצידנו...שאולי אחרי השאטל נתמקם לנו ביחד בחניון, ונעשה ביחד על האש, ונחלוק ביחד בסטייקים שלהם הנפלאים ובעופות המסכנים שלנו ובשתי נקניקיות שמתחבאות לנו בפריזר בתוך איגלו של קרח. ההידבקות הזאת לא עולה יפה וכך אנחנו מחמיצים במסענו סיכוי לערב ישראלי.
למזלנו, בדרך כלל, וגם בפארק אכדיה אנחנו מספיקים זה לזו, כמו זוג חלזונות, וזה בעצם המתכון.
השאטל, עלה ורד, מוריד אותנו ביער הקסום וזה מפגש לא צפוי ומענג מאוד. תחנתנו הבאה היא בחוף הצדפים שבמקום גרגירים של חול הוא עשוי מגרגירי צדפים וסרטנונים שמישברי האוקיינוס ריסקו וסיננו אותם למעיין חוף אורגני צהבהב המדיף ריח קל של חיים שהיו מזמן. אחר כך חוף ה"טנדר הול", ומזדרזים לתפוס את השאטל האחרון כדי לחזור אל מרכז המבקרים.
למען האמת יכולנו ליהנות מעוד תחנה או שתיים, וכדאי מאוד היה, אלמלא אותה נרפות של בוקר, שגם היא הייתה כדאית מאוד. וכיוון שמשתרר לו "תיקו" שכזה בין החריצות והנרפות, אין אנו חשים שהפסדנו דבר, ואנחנו מרוצים בחלקנו ועוד יותר מכך - מרוצים מעצמנו.
גם זו דרכם של חלזונות.
בנסיבות האלו, אנחנו ניגשים אל מרכז המבקרים ושואלים את אחד הרינג'רים, [שה- word, מתקן את זה לג'ינג'רים] על מה בפארק אכדיה הוא לא היה מוותר אם היה לו זמן רק לאחד. מתברר שהג'ינג'ר הזה הוא אחינו יעקב, והוא אוהב אותנו מראש ויושב איתנו שעה ארוכה עם כל המפות, לפני שהוא גומר בדעתו ושולח אותנו אל אותה ההרפתקה ביער, שממנה אנחנו כמעט ולא חוזרים.
אל היער נגיע רק למחרת, כי בינתיים מתקרב הערב ואנחנו מחליטים לשוב להתארח בבר-ברבור היפה ולקנח את היום בארוחת שחיתות של לובסטרים. אחרי הארוחה, לנים בחניון האוטובוסים בו חנינו אתמול, במפתנו של הנמל והמפרץ ובבוקר שוב בנמל ומצטיידים במזון בסופר ויאללה חזרה לפארק וקודם כל אל פיסגתו - אל הר לינקולן.
אחרי ההר, שהוא כמובן פוסט בפני עצמו, אנחנו הולכים לאיבוד ביער של אחינו יעקב, שזה כמובן פוסט בפני עצמו, והחושך תופס אותנו קצת מוקדם מידי, כשאנחנו נוסעים ומקווים ליפול על חניון שייתן מנוחה ליומנו הארוך.
ובאמת, איכשהו ממש מעבר למחשבה על החניון ומעבר לעיקול, מי זה צץ לנו, אם לא חניון הסמגלר, שעליו לא ידענו והוא לא ידע עלינו עד אותה פגישה נרגשת.
הסמגלר הזה הוא ממש כיפי, ובבוקר אנחנו מתפנקים אצלו עד חצי היום ויוצאים למסלול מעגלי על חופו המפורץ של האוקיינוס, רק כדי לחלץ קצת את הגלגלים. והמסלול הזה מתגלה כפנינה יפה בשרשרת הפנינים של הטיול.
בתחילת מסלולנו המעגלי אנחנו מגיעים לעיירת נמל, שהאור מהשמיים נדלק בה וכבה כאילו אלוהים בטובו משחק בשלטר, ומאדיר למעננו את פלא הבריאה.
לקראת הצהריים אנחנו סוף כל סוף יוצאים, ותוך שעה היינו מגיעים אל מרכז המבקרים, אילמלא פגשנו את אותו אגממון קסום בלי שם, לו אנחנו מקדישים בקמצנות רק שעה אחת.
אחר כך בשעה טובה מגיעים בצהריים לחניון במרכז המבקרים בלב הפארק, וקודם כל נטפלים בשמחה אל איזה זוג ישראלים אשר הקרוואן שלהם חונה לו לצידנו...שאולי אחרי השאטל נתמקם לנו ביחד בחניון, ונעשה ביחד על האש, ונחלוק ביחד בסטייקים שלהם הנפלאים ובעופות המסכנים שלנו ובשתי נקניקיות שמתחבאות לנו בפריזר בתוך איגלו של קרח. ההידבקות הזאת לא עולה יפה וכך אנחנו מחמיצים במסענו סיכוי לערב ישראלי.
למזלנו, בדרך כלל, וגם בפארק אכדיה אנחנו מספיקים זה לזו, כמו זוג חלזונות, וזה בעצם המתכון.
השאטל, עלה ורד, מוריד אותנו ביער הקסום וזה מפגש לא צפוי ומענג מאוד. תחנתנו הבאה היא בחוף הצדפים שבמקום גרגירים של חול הוא עשוי מגרגירי צדפים וסרטנונים שמישברי האוקיינוס ריסקו וסיננו אותם למעיין חוף אורגני צהבהב המדיף ריח קל של חיים שהיו מזמן. אחר כך חוף ה"טנדר הול", ומזדרזים לתפוס את השאטל האחרון כדי לחזור אל מרכז המבקרים.
למען האמת יכולנו ליהנות מעוד תחנה או שתיים, וכדאי מאוד היה, אלמלא אותה נרפות של בוקר, שגם היא הייתה כדאית מאוד. וכיוון שמשתרר לו "תיקו" שכזה בין החריצות והנרפות, אין אנו חשים שהפסדנו דבר, ואנחנו מרוצים בחלקנו ועוד יותר מכך - מרוצים מעצמנו.
גם זו דרכם של חלזונות.
בנסיבות האלו, אנחנו ניגשים אל מרכז המבקרים ושואלים את אחד הרינג'רים, [שה- word, מתקן את זה לג'ינג'רים] על מה בפארק אכדיה הוא לא היה מוותר אם היה לו זמן רק לאחד. מתברר שהג'ינג'ר הזה הוא אחינו יעקב, והוא אוהב אותנו מראש ויושב איתנו שעה ארוכה עם כל המפות, לפני שהוא גומר בדעתו ושולח אותנו אל אותה ההרפתקה ביער, שממנה אנחנו כמעט ולא חוזרים.
אל היער נגיע רק למחרת, כי בינתיים מתקרב הערב ואנחנו מחליטים לשוב להתארח בבר-ברבור היפה ולקנח את היום בארוחת שחיתות של לובסטרים. אחרי הארוחה, לנים בחניון האוטובוסים בו חנינו אתמול, במפתנו של הנמל והמפרץ ובבוקר שוב בנמל ומצטיידים במזון בסופר ויאללה חזרה לפארק וקודם כל אל פיסגתו - אל הר לינקולן.
אחרי ההר, שהוא כמובן פוסט בפני עצמו, אנחנו הולכים לאיבוד ביער של אחינו יעקב, שזה כמובן פוסט בפני עצמו, והחושך תופס אותנו קצת מוקדם מידי, כשאנחנו נוסעים ומקווים ליפול על חניון שייתן מנוחה ליומנו הארוך.
ובאמת, איכשהו ממש מעבר למחשבה על החניון ומעבר לעיקול, מי זה צץ לנו, אם לא חניון הסמגלר, שעליו לא ידענו והוא לא ידע עלינו עד אותה פגישה נרגשת.
הסמגלר הזה הוא ממש כיפי, ובבוקר אנחנו מתפנקים אצלו עד חצי היום ויוצאים למסלול מעגלי על חופו המפורץ של האוקיינוס, רק כדי לחלץ קצת את הגלגלים. והמסלול הזה מתגלה כפנינה יפה בשרשרת הפנינים של הטיול.
בתחילת מסלולנו המעגלי אנחנו מגיעים לעיירת נמל, שהאור מהשמיים נדלק בה וכבה כאילו אלוהים בטובו משחק בשלטר, ומאדיר למעננו את פלא הבריאה.
אגב, האמונה שריבון העולם בכבודו ובעצמו עובד עבור מאמיניו, באופן אישי כל כך, היא המצע המשותף של האמונות והמאמינים כולם. מהבחינה הזאת אין במחשבה העמוקה הזו, שאלוהים מסובב לנו ת'שלטר - שום כפירה.
אדרבא, זה הרהור שיש בו משום חיזוק האמונה !
אדרבא, זה הרהור שיש בו משום חיזוק האמונה !
הנה שלוש תמונות שצולמו בהפרשי דקות.
בראשונה - ויהי אור, בשנייה - ויהי חושך ובשלישית – ויהי בשמים אפור ובמים שלכת של אור !
בראשונה - ויהי אור, בשנייה - ויהי חושך ובשלישית – ויהי בשמים אפור ובמים שלכת של אור !
ויהי בשמים אפור ובמים שלכת של אור
גם בגשר משחק האור
בהמשך הדרך הייתה איזו לשון ארוכה של סלע שמרגיזה את האוקיינוס אשר שב ומסתער עליה ומשייף אותה מאז ימי עולם.
פינה אחרת בהמשך הדרך
באווירה הזו כשהכל אפשרי מתחשק לבדוק אם שותפנו למסע הוא גם אמפיבי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה