בצהריים מגיעים אל בר הרבור, או בשם החיבה שלנו - הר ברבור, ומקבלים אותנו עיירת נמל תיירותית יפה וכיפית, ומבול. עד עתה, במשך שלושה שבועות, היו לנו ימים אביביים של סתיו, למעט לילה גשום אחד ביער. וגם אותו הלילה היה נעים מאוד בנגינת מטר שהוא תופף על גג הקרוואן, כך שהחשבון שלנו עם השמיים חיובי מאוד ואנחנו מקבלים באהבה ובטלה את גורלנו.
כהרגלנו, אנחנו מחפשים מקום בלב העיירה כדי להידחף אליו באין מפריע, ולאחר שיטוט קצר אנחנו מתמקמים בנחת בחניה השמורה לאוטובוס שלוקח תיירים לפארק אכדיה. נו באמת, ביום גשום כזה, האוטובוס מן הסתם לא יבוא ולא ייסע לשום מקום. החנייה שלנו שיכולה לסמן את המיקום המדויק של לב העיר, צמודה גם לחנות גדולה שמספקת לנו וואי-פי, ומן החלון נשקף אלינו הנמל והמפרץ, כך שאנחנו מרגישים ממש בעניינים גם אם הגשם לא מפסיק לרגע.
אבל, למען האמת, התיאור הפסטורלי הזה שאוב מהעולם הגברי, שבו לא לעשות כלום זה בילוי לגיטימי. אבל נשים, בדרך כלל מוכרחות לעשות משהו. וככה גם אורית שלי שצר לה המרחב של השלווה והיא לוקחת מטרייה ויוצאת לסיבוב קטן של שעתיים בחנויות שמותיר אותי באפס מעשה נעים, לרחשם המונוטני של חיצי המים המנסים לנקב את גג הקרוואן.
בינתיים מגיעה השקיעה ואנחנו יורדים אל הנמל לקבל את פניה. וכי אפשר אחרת ??
בערב אנחנו לנים בחניון אוטובוסים סמוך אל הנמל. תיירות האניות שמגיעה לכאן ממלאה אותו בבוקר באוטובוסים, אבל בלילה הוא פנוי. ובאמת, בבוקר נחפזים אל החניון סדרנים ומציבים בו קונוסים כתומים שהאוטובוסים נכנסים ומסתדרים ביניהם יפה מאוד, מימיננו ומשמאלנו, וההמולה המעשית הזו מעירה אותנו. יש משהו מצחיק בקרוואן שחומק לאט החוצה מתוך שורה של אוטובוסים מצוחצחים שמתבוננים בו בתמיהה - 'כיצד בכלל הגעת הנה ?'
כך או כך אנחנו נדחקים בזהירות אל הנמל צר המידות, וכיוון שהמפרץ מקיף אותנו משלושה צדדים נדמה כאילו אנחנו נמצאים בכלל ב 'יאכטה-קרוואן', וזו דרך נעימה מאוד לראשיתו של יום, אם כי השמיים והמים אפורים מידי ורוח בוקר משתלחת בנמל ועוקצת.
יעברו עוד כמה שעות עד שתתחלף אפרוריות הבוקר בשמים ידידותיים יותר ובינתיים עולה הבוקר ופורש מפרש צהוב באופק.
בר הרבור מסמנת גם את סיומו של המסע בלב הארץ ותחילת דרכנו הארוכה דרומה, בין עיירות החוף לצידו של האוקיינוס. תמה הארץ הירוקה תמיד ותמו הקניונים הגדולים והמפלים. שלום לפסגות היפיפיות של ניו אינגלנד ולאגמים המקסימים שלה ושל מדינת ניו-יורק. רגלינו בדרכן אל החופים הזהובים וחול הים. מכאן ואילך הופך לו הכחול לצבע המסע.
אפרפרות המים והשמים תהפוך עד מהרה לאותו כחול שמצופה מהם
כהרגלנו, יש בנו מידה רבה של סבלנות אל שעות הבוקר, והקצב - קצב של פינוק, והשעות חומקות להן מבלי משים. לפיכך, למרות שרק לפני כשעתיים קמנו, ורק הסתובבנו לנו קצת בנמל מול הזריחה, הנה חלפו להן ארבע שעות וכבר אנחנו באיחור כלשהו. אלא שגם זה אצלנו מן הרגל, לקבל את האיחורים האלו בחיוך ובהצהרה, שהיא דגל במסע שלנו - "הכל בסדר !".
לפיכך, באיחור ניכר, ועם זאת בדיוק בזמן, אנחנו בדרכנו אל גולת הכותרת - פארק אכדיה, שמתברר שהוא ממש קסום, ושהוא ייגמר לנו מהר מהר מידי כי החושך יבוא מוקדם מידי, אבל זה סיפור לפוסטים נפרדים, ובינתיים אנחנו חוזרים לנו בערב אל בר הרבור וחניון האוטובוסים, ויוצאים לחגוג על לובסטר.
אורית לא מתה על השרץ אבל מחליטה לטעום משהו בסגנון סנדוויץ שלא ממש רואים עליו את הכוראוגרפיה המקורית. אני לעומת זאת, הולך על כל החבילה ומקבל מהמלצר הדרכה שמאפשרת לי, לפצח את האתגר.
ההתלמדות
 |
התוצאה |
למחרת בבוקר נעשה סיבוב פרידה ברחובותיה היפים של העיירה ואחר כך נחזור אל פארק אכדיה - להר קאדילק, וליומיים נהדרים ברחבי הפארק ומסביבו.
הסימטה הזו היא הצדעה לכביש 66 המיתולוגי, שהיה מהראשונים שחצו את אמריקה והתפתלו כמו עורק של חיים בין עיירותיה. במסענו הקודם במערב, נסענו קצת בכביש הזה והתחככנו בזיכרונות אשר שזורים בו. המכונית אגב, אמיתית לגמרי.
אחד משלושת רחובותיה הראשיים של העיר
הסימטה הזו היא הצדעה לכביש 66 המיתולוגי, שהיה מהראשונים שחצו את אמריקה והתפתלו כמו עורק של חיים בין עיירותיה. במסענו הקודם במערב, נסענו קצת בכביש הזה והתחככנו בזיכרונות אשר שזורים בו. המכונית אגב, אמיתית לגמרי.
אחד משלושת רחובותיה הראשיים של העיר
