ורמונט מקבלת אותנו בפנים רחוצות וירוקות ובשמים כחולים וכמו כולם גם אנחנו נוסעים לעיירה - סטואי.
בסוף אנחנו קונים 'ורמונט קלסית', ומשם בצעדים אחדים עוברים לקנח בחנות מפעל השוקולדים הסמוכה, אבל אצלם אין שולחן מנומס של טעימות. עם זאת, דווקא שם מוצאת לה אורית עגילים חדשים, מה שמוכיח שבעולמן של הנשים תמיד יש עוד טיפה עניין.
זה אני המצלם ואני המשתקף יחד עם מגרש החנייה.
רק הכתובת איננה בבועה אלא אמת לאמיתה והיא נמצאת מולי מעל לווטרינריה.
ככה מקבלים אורחים
ובעיירה אווירה שמחה ונדמה לי שהכי שמחה אורית שנכנסת לחנות ואחרי חמש דקות יוצאת ממנה עם בגד ים מלא פרחים צבעוניים, 'שכזה עוד לא היה לה אף פעם' כמו שנשים מרגישות עם כל קנייה מוצלחת, ואני מסכים איתה הפעם ומחכה שהיא תציג אותו אצלנו בחופים.
אחר הצהרים אנחנו מטיילים ב 'שביל של סטואי', שאין בו שום אטרקציה מיוחדת ועם זאת הוא מקסים, ומשוחחים על הסטואים הקדמונים, ועל ה'שלווה הסטואית' ותוהים אם שם העיר ניתן לה בהקשר הזה. הרי שלווה מצויה כאן בכל.
הסטואים מזכירים לנו את הפילוסוף דיוגנוס שמאס בהבלי החיים החומריים ומצא את שלוותו בחבית שהייתה לו לבית. יום אחד הגיע הקיסר רכוב על סוסו לפגוש אותו ושאל מה הוא יוכל לעשות למענו, ודיוגנוס ממרבצו בחול בפתח החבית שלו, ביקש מהקיסר שיתכבד ויזוז מעט עם הסוס שלו, כי הוא מסתיר לו את השמש.
מכאן ואילך מתפתחת גם אצלנו שיחת: 'מה מסתיר לי את השמש'.
השביל מוביל אותנו אל תצוגת מכוניות אנגליות עתיקות שהסתיימה ומצויה בשלבי פרוק, אבל אנחנו מספיקים עוד ליהנות, לפחות מהצצה בפאר האריסטוקרטיה האנגלית.
בלילה, בקמפגראונד הסמוך לעיר אנחנו שוב עוטפים פולקעות ותפוחי אדמה בניירות של כסף וטומנים אותם בתנור העצים והאש ובבוקר חוזרים לקטע אחר לאורך 'השביל של סטואי' ועם קצת געגועים טריים שזה עתה נפגשנו וכבר עוזבים, אנחנו ממשיכים אל 'מעבר המבריחים'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה