סימנים אמריקאים

כמו 'מה ישראלי בעיניך ?' יש גם 'מה אמריקאי בעיניך?'.
מן הסתם, עד סוף המסע נמשיך לשאול ולהשיב על השאלה הזו. בינתיים, כמה מן הסימנים שנתנו בהם.

המדחן שאפשר לשים בו רבע דולר ולקבל חצי שעה של חניה. לא ניסינו, אבל יתכן שניתן לקנות חניה גם בעשרה סנט. קח כמה שדרוש לך חביבי.

ההשמנה, שרואים אותה בכל מקום ומחוץ לכל פרופורציה. בוולמארט הם כבר לא יכולים ללכת ועושים קניות תוך כדי רכיבה על קלנועית שלא פעם נבלעת בתוך גוף עצום. עצובה מאוד מחלת ההשמנה של האמריקאים.
אגב, לפי התצפית שלנו נגועות בה הנשים האמריקאיות עוד יותר מהגברים. מעניין למה.  

הנימוס בכביש. לא, זה לא נימוס, אלא משהו הרבה יותר עמוק. זו תרבות של סובלנות והתחשבות. עוצרים עשרה מטר לפני מעבר החצייה, ואף פעם לא מצפצפים לך בדרישה שתאיץ או שתעצור או שתלך קיבינימט. ולא מהבהבים לך גם אם שש מכוניות מזדחלות אחרי הקרוואן. וכשעוקפים אותך אף פעם לא טסים לידך, אלא קצת יותר מהר ובריווח מקסימלי. ובכלל, יש איזו נכונות מתמדת לתת זכות קדימה לזולת, ולקרוואן בפרט. בבקשה תעבור, או תסתובב, או תחפש חניה בנחת. תפאדל. 

הדגל האמריקאי שתלוי בכל מקום. להזכיר לך שיש עדיין בעולם מדינה אחת שאזרחיה באמת גאים ומאמינים בה. במורשת ובעתיד שלה. יש נאיביות בפטריוטיות הזו שמשמרת ערכים מן העבר. מן פשטות ילדותית שאינה עולה בקנה אחד עם עידן פוסט מודרני ועם עולם גלובלי, ששמים במרכז את היחיד. את מה ש"בא לי !".  

הדולר. אמנם יש מסחר שמאזן את שווי המטבעות, אבל אף על פי כן הדולר שווה הרבה יותר. זה יכול להיות הדלק שעולה חצי ממחירו בארץ, או האוכל או השירותים או כל מיני דברים. אבל אם למצות זאת במשפט אחד, זו ההנאה שזולה כאן בהרבה. 

יופייה של האימפריה. נדמה שחצי אמריקה טובלת בירוק שהוא כמו פארק מטופח שמישהו גוזם לו שפם ועושה לו בית שחי, עד שהעיניים כבר מתעייפות והיופי מתפוגג בתוך שיגרה, ורק המקסים עוד מושך את תשומת הלב.
אבל אנחנו הרי לא ממש אמריקאים, והשגרה לא שחקה אותנו, ואיננו מפסיקים להתפעל.

נשות האיימיש, שמזכירות נערות הולנדיות מפעם, עם עגיל באוזן והאיימישים שנראים גבריים ועדינים, אם כי אורית שישבה לידם, אומרת שלא תזיק להם מקלחת.

מוסיקת קאונטרי ברדיו שמזכירה לאמריקאים את הקאובוי שחבוי בהם, ולנו משמשת לפעמים רקע לדהירה שלנו בקרוואן.

ההארלי דוידסון המטרטרים ממעמקי גרונם בקול עמוק וסמכותי, והרוכבים המבוגרים גדולי הגוף הלבושים במעילי עור מקושטים בסמלים צבעוניים, ונועלים מתחת מכנסי הג'ינס מגפיים מעור. ואגב, יש מהם שמקפידים עוד יותר וקושרים לראשיהם בנדנה. חוץ מזה, בהרבה מקרים מאחרי הקאובי של ההארלי יושבת לה הקאובוי גירל שלו, שהיא גרסה נשית ומבעד לשנותיה אפשר לראות משהו מהתשוקה והפראות של הימים ההם. בין המטיילים, לצד האופנועים והקרוואנים, נעות גם המכוניות העתיקות, שהגברים שבתוכם הם זן משל עצמו שנראה כאילו התמצית של חייהם מתמקדת בטווס היפה שלהם ובצחצוח נוצותיו.

                                                

                    במעבורת לברלינגטון זה לצד זה - הארלי ובנדנה וצהובה עתיקה יפיפייה.

                                                באותה המעבורת ממש לפנינו - האדומה שהיא יפה ממנה.

במרומי ה- .whiteface mt

    משאיות גדולות צבעוניות ומצוחצחות, שהן תמיד חלק מהנוף וחלק מהאווירה בכבישים.

ולבסוף, לעת עתה לפחות, יש בה באמריקה, או לפחות באזורי הקאונטרי שלה, מן מאור פנים ידידותי מאוד שהוא כמו, 'במה אפשר לעזור לך' גדול ומתמשך, ובין אם יש לך צורך כלשהו בעזרה קטנה ובין אם לא, נעים מאוד לנוע באווירה הזו. 


אמריקה, חברים. אמריקה !!