התמסרנו לנסיעה איטית בנוף יפה וביקרנו בערים ועיירות קטנות, והיינו עם עצמנו. כי לפעמים עוצמתו של הטבע בולעת אותך ודרושה איזו התרחקות כדי לנוח ולשוב אל עצמך ולפנות מקום לבאות. לחדש את אותה רעננות וסקרנות. ככה שהנסיעה הזו באה לנו טוב.
באחד הכבישים אני מבחין בזווית העין בכביש צדדי קטן שנוסע אל תוך האדום האדום הזה. אני אוהב את זווית העין. לפעמים העיניים אצלי חצי עצומות, אבל את הזוויות אני משתדל לשמור תמיד פתוחות. אחרי הכל, הרי הן אילו שמנסות לקלוט את מה שנמצא מחוץ למסגרת.
לפיכך אני מוצא בהמשך הדרך מקום לסובב לאחור את הקרוואן, ואומר לאורית שהינה זה בא, ועכשיו זה עכשיו, וכל מיני דיבורים סתומים של הפתעה, ומוביל אל אותה דרך קסומה שפורשת לפנינו את כל גווניה של השלכת.
חוץ מהשלכת אוספת המצלמה שלנו עוד כמה מזכרות בדרכיה של מיין
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה