יצאנו מהביקור אצל נייט איש העכבישים ונסענו הפוך. זה לא קרה לנו הרבה בטיול אבל בדרך כלל זה השתלם. הייתה שם דרך מקסימה וביצות מיוחדות עם צמחיית ביצות שנותנות אופי ייחודי לכל פינה. עצרנו לצלם, אבל מתברר שמשום מה, בזיכרון של המצלמה, אין זכר לתמונות.
זו הזדמנות לחוש את עוצמת המצלמה. בלעדיה הולכת התמונה ונמוגה והיא לוקחת איתה את החוויה.
לעת עתה, אני עדיין זוכר שהתפעלתי, אבל ההתפעלות עצמה כבר מחוץ להישג ידי. עוד זמן מה המפגש כולו יימוג.
לעומת זאת כששמורה אצלי תמונה שהצליחה לשמר את הקסם, היא יכולה להחזיר אותי אל אותן ביצות וממרחק מקום וזמן להצית בי משהוא מאותה התפעלות.
אחר כך, התקרב הערב וחיפשנו קמפגראונד. ושוב טעינו. נכנסנו ליער ונסענו בדרך עפר שלא נגמרת. לצידנו נמתחה רשת צינורות פלסטיק, שהייתה תלויה על עצי מייפל וחלבה אותם לאורך כמה קילומטרים. אחרי הביקור בחוות המייפל, זה הוסיף עניין לנסיעה. אבל בין העצים מחשיך לפני הזמן, ואנחנו היינו לבד לגמרי, עמוק בתוך היער, בלי קשר לכלום, וחיפשנו מקום לינה מוסדר.
מה שהקל עלינו שם, זו התחושה ש"יהיה בסדר", שליוותה אותנו במסע כולו. התחושה הזו, היא אולי התוכן והמשמעות של הניסיון אשר צברנו, והנחה אותנו כיצד להיענות להרפתקאות בלי להיגרר למקומות לא רצויים. מן קו עדין בלתי נראה שעשה סדר בדברים, והשרה עלינו שקט. יהיה בסדר.
בסוף נפתח היער אל רחבה גדולה לצד אגם ובית אירוח גדול ומספר בתי עץ יפים, ללא שום נפש חיה. רק יופי ומפה תלויה שמבהירה שבימים אחרים המקום מלא חיים. וגם שלט שמודיע שזה אתר פרטי. כלומר שאנחנו בעצם קרוואננו ונוכחותנו - מסיגי גבול.
בסוף הגיע איזה זוג. היה ברור שכשם שאנחנו לא היינו שייכים למקום, כך הם היו שייכים. "לא, אתם לא יכולים לחנות פה ללינת לילה. לא אין לאן להמשיך מכאן, רק לחזור מהדרך בה הגעתם" הם הבהירו לנו ויצאו להפליג בקנו.
בדרך חזרה היער כבר התחיל להחשיך. לא היה לנו זמן לחכות לחושך וטסנו על דרך העפר המצוינת. קרוואן קופה. מחוץ ליער היו שאריות של יום ושאריות של אור, ואת החושך פגשנו כשהגענו לחניון "הקלישאה" על הגדה של אגם גרוטון אחר.
בבוקר קיבלו אותנו התמונות האלו:
ערפל נח על המים וכיסה את הגדה שמנגד
זו הזדמנות לחוש את עוצמת המצלמה. בלעדיה הולכת התמונה ונמוגה והיא לוקחת איתה את החוויה.
לעת עתה, אני עדיין זוכר שהתפעלתי, אבל ההתפעלות עצמה כבר מחוץ להישג ידי. עוד זמן מה המפגש כולו יימוג.
לעומת זאת כששמורה אצלי תמונה שהצליחה לשמר את הקסם, היא יכולה להחזיר אותי אל אותן ביצות וממרחק מקום וזמן להצית בי משהוא מאותה התפעלות.
אחר כך, התקרב הערב וחיפשנו קמפגראונד. ושוב טעינו. נכנסנו ליער ונסענו בדרך עפר שלא נגמרת. לצידנו נמתחה רשת צינורות פלסטיק, שהייתה תלויה על עצי מייפל וחלבה אותם לאורך כמה קילומטרים. אחרי הביקור בחוות המייפל, זה הוסיף עניין לנסיעה. אבל בין העצים מחשיך לפני הזמן, ואנחנו היינו לבד לגמרי, עמוק בתוך היער, בלי קשר לכלום, וחיפשנו מקום לינה מוסדר.
מה שהקל עלינו שם, זו התחושה ש"יהיה בסדר", שליוותה אותנו במסע כולו. התחושה הזו, היא אולי התוכן והמשמעות של הניסיון אשר צברנו, והנחה אותנו כיצד להיענות להרפתקאות בלי להיגרר למקומות לא רצויים. מן קו עדין בלתי נראה שעשה סדר בדברים, והשרה עלינו שקט. יהיה בסדר.
בסוף נפתח היער אל רחבה גדולה לצד אגם ובית אירוח גדול ומספר בתי עץ יפים, ללא שום נפש חיה. רק יופי ומפה תלויה שמבהירה שבימים אחרים המקום מלא חיים. וגם שלט שמודיע שזה אתר פרטי. כלומר שאנחנו בעצם קרוואננו ונוכחותנו - מסיגי גבול.
בסוף הגיע איזה זוג. היה ברור שכשם שאנחנו לא היינו שייכים למקום, כך הם היו שייכים. "לא, אתם לא יכולים לחנות פה ללינת לילה. לא אין לאן להמשיך מכאן, רק לחזור מהדרך בה הגעתם" הם הבהירו לנו ויצאו להפליג בקנו.
בדרך חזרה היער כבר התחיל להחשיך. לא היה לנו זמן לחכות לחושך וטסנו על דרך העפר המצוינת. קרוואן קופה. מחוץ ליער היו שאריות של יום ושאריות של אור, ואת החושך פגשנו כשהגענו לחניון "הקלישאה" על הגדה של אגם גרוטון אחר.
בבוקר קיבלו אותנו התמונות האלו:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה