חניון ווטרלו

מתי מתחיל המסע, מתי הוא נגמר ?
המראה ונחיתה הם ציוני דרך, אבל הם אף פעם לא התחלה או סיום. אנשים יוצאים למסעות שלהם עם מזוודות עמוסות. במסע יש הרים ואגמים ומפלים. אולי מוזיאון לנעליים, אולי צוללת אטומית. אלו יתנו למסע הזדמנות, אבל לא יוכלו להחזיק אותו. מה כבר אפשר לעשות עם הצוללת האטומית הראשונה או עם הנעליים של מדונה ? וגם המפל הכי יפה יזרום בסופו של דבר לדרכו ואתה תלך לדרכך.
בעיני, ההתלהבות היא הדבר הכי יקר שאפשר להביא במזוודה שלך. והיא בדרך כלל עשויה ממטבעות קטנות. מהעודף.
הבוקר אנחנו מדברים על עצים.
עץ תפוח עמוס פרי מצל על הקרוואן שלנו. טוב, הוא לא ממש מצל, אבל ככה זה יותר טעים. אני מוציא את היד מהחלון וקוטף תפוח. ממול מנגן ברוח עץ צפצפה ענק, שנשמע כמו רחש גשם שיורד.

אנחנו משוחחים על הזרע שהתגשם בעצים האלו. בטוח שהיה לו טוב באדמה. האדמה כאן, באזור אגמי האצבעות במדינת ניו-יורק מלטפת את הזרעים ועושה מהם גוונים שונים של ירוק.
אבל בעצם, במעגל שהופך זרע לעץ ועץ לזרע אף אחד לא מגשים את עצמו. מעגלים הם חסרי כיוון.
אחר כך הנחנו לעצים ויצאנו לטייל לאורך הנהר. קיאקים חותרים בנהר וברווזים מברווזים, אבל אותי צד פרפר כתום.

בסוף הפרפר מנפנף כנפיים לשלום ואני מצטרף אל אורית לספסל מול הנהר. יחד אנחנו מקשיבים לקולו של מתרגל שמדריך אותנו מן הפלאפון במדיטציה.

ואתה המטייל שהגעת לווטרלו שלנו, האם תשאיר לנו כאן דרישת שלום ?