הדרך מזרחה, מאזור מפלי הניאגרה אל העיירה קאנאנדיגוואה,
ואל אגם האצבע שנושא את אותו השם, מוציאה אותנו מן האורבניקה אל מרחבי אמריקה.
למעשה, רק כאן, מתחילה הדרך ומתחיל המסע.
את פנינו מקבלים שמיים כחולים, אבל כבר בתוכנית הטיול רשמנו - "מזג אויר נעים", כך שזה אינו מפתיע כלל.
אנחנו עושים את דרכנו על כביש אגרה 90 המתמתח באזור כפרי שנראה כמו פארק אחד גדול עד שלא ברור לנו אם זה הטבע שעושה כאן את העבודה או שזו ידו של האדם שעוזרת לו. כך או כך, אנחנו נוסעים ומתפעלים ומידי פעם יורדים לאזורי שירות ומנוחה מטופחים שמאטים את הקצב ומאריכים את ההנאה.
בנסיעה מלווה אותנו מוזיקת קנטרי, שבעצם נכתבה בהתחלה למען אלו שיוצאים לדרך. גם דוד מצטרף אלינו. אומנם חשבנו להשאיר אותו בארץ, בין דימונה לתל אביב, אבל כבר מן
ההתחלה, אנחנו מתרצים למסע ומתמסרים בלי לכפות דבר. ומי שבא – בא.
השיחה על דוד מזכירה לי את הקטע מהסרט "הכי טוב שיש" בו ג'ק ניקולסון, קופץ על המדרכה, בתוך משבצות האריחים, בלי לדרוך על הקווים. כך, אני אומר לאורית, חיים האנשים באמונתם. בלי לדרוך על הקווים. הראשון שמספר לנו על האנשים האלו, הוא אפלטון, במשל המערה שלו. רק ששם, האנשים משועבדים לצללים שהם רואים על קיר המערה. כל אדם והקווים או הצללים שלו.
דוד שעובר מסע של התעוררות רוחנית, מזכיר את אותו העבד במשל של אפלטון, שמשתחרר מהכבלים שלו ויוצא מן המערה. את העבד הזה שנחשף למציאות הממשית ולאמת, הורגים בסוף העבדים שנשארו כבולים במערה. הבשורה שהוא מביא כשהוא חוזר למערה מערערת את אמונתם והם לא מוכנים לסבול זאת.
"ומה יהיה על דוד" שואלת אורית בדאגה.
השיחה הזו מביאה אותנו אל העיירה קאנאנדיגוואה, שניכר בה שהיא טובלת בכל טוב הארץ. מן דוגמית קטנה על שפת אגם ושפת מרינה ותרנים, עם חנויות לכל מיני רטרו וענתיקות, כאילו לא נותרו לו לאדם צרכים, חוץ מקישוטים מן העבר.
למעשה, רק כאן, מתחילה הדרך ומתחיל המסע.
את פנינו מקבלים שמיים כחולים, אבל כבר בתוכנית הטיול רשמנו - "מזג אויר נעים", כך שזה אינו מפתיע כלל.
אנחנו עושים את דרכנו על כביש אגרה 90 המתמתח באזור כפרי שנראה כמו פארק אחד גדול עד שלא ברור לנו אם זה הטבע שעושה כאן את העבודה או שזו ידו של האדם שעוזרת לו. כך או כך, אנחנו נוסעים ומתפעלים ומידי פעם יורדים לאזורי שירות ומנוחה מטופחים שמאטים את הקצב ומאריכים את ההנאה.
 |
| שדות תירס |
השיחה על דוד מזכירה לי את הקטע מהסרט "הכי טוב שיש" בו ג'ק ניקולסון, קופץ על המדרכה, בתוך משבצות האריחים, בלי לדרוך על הקווים. כך, אני אומר לאורית, חיים האנשים באמונתם. בלי לדרוך על הקווים. הראשון שמספר לנו על האנשים האלו, הוא אפלטון, במשל המערה שלו. רק ששם, האנשים משועבדים לצללים שהם רואים על קיר המערה. כל אדם והקווים או הצללים שלו.
דוד שעובר מסע של התעוררות רוחנית, מזכיר את אותו העבד במשל של אפלטון, שמשתחרר מהכבלים שלו ויוצא מן המערה. את העבד הזה שנחשף למציאות הממשית ולאמת, הורגים בסוף העבדים שנשארו כבולים במערה. הבשורה שהוא מביא כשהוא חוזר למערה מערערת את אמונתם והם לא מוכנים לסבול זאת.
"ומה יהיה על דוד" שואלת אורית בדאגה.
השיחה הזו מביאה אותנו אל העיירה קאנאנדיגוואה, שניכר בה שהיא טובלת בכל טוב הארץ. מן דוגמית קטנה על שפת אגם ושפת מרינה ותרנים, עם חנויות לכל מיני רטרו וענתיקות, כאילו לא נותרו לו לאדם צרכים, חוץ מקישוטים מן העבר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה