ליטלטון

בבוקר אורית רוצה לקצר את הפוני שצמח וקצת מסתיר לה, אבל היא חוששת להפקיר את עצמה בידי. 'תבטיח לי' היא אומרת ואני משיב לה בחיוך לא ברור 'מבטיח...מבטיח...' והיא כמובן עוד יותר חוששת. 'את לא סומכת עלי ?' אני מתמם והיא עונה לי - 'לא בענייני פוני !'.
הבעיה שבסתר ליבה היא דווקא כן רוצה לסמוך עלי. מוצא חן בעיניה שאני אהיה גם הספר שלה לרגע.
'אל תהיי פחדנית. קחי סיכון. מה כבר יכול לקרות', אני מדרבן אותה והיא מתרצה ויושבת מולי ועוצמת עיניים ואני משקשק במספריים כמו ספר ותיק ומתגבר על היצר הרע ומתמסר ליצר הטוב ומקצר ברוב זהירות, ועושה לה פוני מארץ הפונים.
כזה אני, חפור בי וחפור בי ואינך מגיע לסוף כישרונותיי.
אחר כך אנחנו יוצאים למסלול בערוץ המקסים של "הנהר הנעלם".
 
בצהריים, אחרי שבועיים וחצי של אינספור חוויות ומראות, אחרי מתקפה בלתי פוסקת של הטבע והרפתקאות ועניין ו"יופי" שחובטים וחובטים בחושים, משהו לפתע כבה בנו. כאילו שרפנו את כל הדלק ומיצינו את הסקרנות ואת היכולת להתלהב. דרושה לנו מנוחה. איזו פינה שקטה להירגע. לטעון את עצמנו מחדש. ולו לזמן מה.
אחרי הכל, כמה אפשר לספוג ? מספיק עם היופי הזה !

מה עושים ? הולכים לאכול !
אבל המסעדה המומלצת שלנו בדיוק סגורה, ולפיכך אנחנו עומדים בחניון שמולה, ומהרהרים בחיים הקשים ומסתובבים סביב הזנב של עצמנו, ושואלים מה עכשיו, ומחפשים לנו איזה אנשהוא או משהו שירגיע אותנו או שיהיה לפחות לבינתיים. 

בהרים הלבנים של ניו המפשייר מחלקים מפות מצוירות וילדותיות של העיירות. במפה של עיירה שנושאת את השם החמוד 'ליטלטון' רואים אנשים מחייכים הולכים במסלול לאורך נהר. התמונה הזו מתחברת לנו עם הזיכרון הנעים של הטיולים שעשינו בשביליה של סטואי. 

ושוב בא לנו קצת לחייך וקצת לאורך הנהר כמין אנשים שיוצאים עם כלבם לפנות ערב.
ומעלה נוספת יש באותה עיירה, שיש לה סניף וולמארט גדול ומזמין שפותר אותנו מכל התעסקות בחניון. אין לנו כעת סבלנות לחניון.
ולא איכפת לנו שליטלטון זו מרוחקת לה ארבעים ק"מ, ולא איכפת לנו שמחר נצטרך לחזור, ובכלל לא איכפת לנו כלום ואנחנו נוסעים ושרים.

                                                                          סלעים בראי הנחל

בחמש אנחנו צועדים אל פתחו של גשר מקורה החוצה את הנהר, ויתר המסלול נרשם כבר בתמונות. 

                                                                      אוהב את שלושתן ואת הפוני
                                                                   

                                                                         וגם את שלושתן ואת הקוקו

                     

                         

                                                    על גדת הנהר - עץ דומים עמוס פרי

                                                                             סמטה קטנה

בערב אנחנו כונסים לוולמארט של העיירה, יחד עם עוד עשרים קרוואנים ומקימים שם מעין "קמפגראונד עירוני" במגרש החנייה. וולמארט מספקת לכולנו שרותים מצוחצחים וחנות אינסופית שתמלא את כל משאלותינו בכל רגע.