בחניון של ה"פלום" עומדים לידנו זוג הורים ושני ילדים צעירים שהגיעו לפנינו. כעת הדלת האחורית של מכוניתם מורמת והאם מחלקת לכולם סנדוויצ'ים ושתייה ותוך כדי מקיימת מכרז קטן של מי רוצה מה. כי ככה הרי אמהות, והטבע הרי עושה תיאבון.
עוד לפני ששומעים עברית אנחנו יודעים שהם משלנו. הכל אצלם מזכיר לי את הצידנית המשפחתית של ילדותי שליוותה אותנו בטיולים כמו ארון קודש קטן. אני כמעט יכול להריח את הקציצות של אימא. מתברר שהם מטיילים די הרבה, 'כי זה הכי טוב והכי ביחד' והפעם הם יצאו כמונו לניו אינגלנד בעקבות השלכת.
עיניו של הבן רועי נוצצות למראה הקרוואן ואנחנו מזמינים את כולם להיכנס ולראות אותו מבפנים ועושים להם מיני "סיור מאורגן" עם שאלות ותשובות ואפילו פותחים ארונות שגם הם מספרים משהו על החיים בקרוואן. מפה לשם גם העיניים של האבא אמיר מקבלות ברק ונורית רואה הכל, כי ככה הרי אמהות, וכבר לכל המשפחה יש מן הבעה של: "הטיול הבא בקרוואן".
"רועי, אין לך שום סיבה לקנא בנו" אני אומר, "זה דווקא אני שמקנא בך, שככה לוקחים אותך לאמריקה לאסוף זיכרונות לכל החיים".
"לגבי הקרוואן" אני אומר לו לפני שאנחנו נפרדים, "אל תדאג רועי. אני רואה בעיניים של ההורים שלך שהוא כבר מחכה לכולכם בהמשך הדרך".
ומשם לקניון שהנחל זורם בערוצו במיעוטו כי זה "סוף עונה", אבל היופי זורם בו בכל עוצמתו - כל השנה. והמסלול לא קשה מידי ולא קל מידי ולא חם מידי ולא קר מידי, אלא הוא כמו הטיול שלנו - לגמרי בדיוק.
באור הנכון
שיר הלל לקניון ולתחת
ואתה המטייל, בפלום או אצלנו בבלוג, לא תשאיר לנו מזכרת ?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה