בבוקר יום ראשון אנחנו מקדימים לאוניברסיטה. כולם עוד
ישנים חוץ מארבעה סנאים.
הקמפוס כאן כמו עיר קטנה שנבנתה לה על גבעת דשאים ועצים לצדו של נהר ומפל יפיפה. פזורים עליה בנינים שניבנו לפני מאה וחמישים שנה והם עוטים ארשת חשיבות ויציבות כאילו העולם כולו יכול להתהפך ואילו כאן – לומדים !!
מבט מהגשר התלוי על המפל והנהר הצמודים לקורנל
עד שהקמפוס יתעורר כאן לחיים, אנחנו מבקרים בתערוכת איורים של קורט וונגוט (הסופר של בית מטבחיים 5, שהיה בשבי הגרמני בדרזדן, והועסק בפינוי ושריפת גופות בעת השמדת העיר בהפצצות של בנות הברית. כתב גם את עריסת חתול של דור הפרחים והאהבה). ובכן, מסתבר שהוא גם אייר חלק מהספרים שלו ולזכר לימודיו בקורנל, מוצגת כאן תערוכת איורים וציורים שלו. אנחנו אהבנו את מה שראינו גם אם זו איננה אומנות גדולה. במיוחד התרשמנו מהחתימה של וונוגוט שהיא יצירה בפני עצמה.
לקראת השעה 10 מופיעים סטודנטים בדרכם לספריה ולקפיטריה, ורוח צעירה וסקסית נושבת במדרכות. לפעמים, אפילו במכנסיים קצרים תוך התעלמות מן הקור.
זה מזכיר לי כמה מהמדריכים שלי בשומר הצעיר, שכל החורף התהלכו במכנסיים קצרים וסנדלים. למה בעצם ?
ברור שזו הייתה תערובת של סגנון ושוויץ.
אבל מה מסתתר מאחרי השוויץ ?
נדמה לי שה"חסינות" מפני הקור צועקת: "נעורים" ו"בריאות" ובמקרה של הבנים גם "גבריות". וכמובן שבמקרה הזה שלפנינו גם: "רגליים יפות".
ובאמת, האידאולוגיה של המדריכים שלי קצת חלחלה גם אלי, וגם אני אוהב לפעמים לצפצף ולהשוויץ ולחצות את הרוח והקור בטי-שרט. כי המסע שלנו אל הנעורים לא נפסק ככל שאנו מתבגרים, אלא מתמשך לו בערוצים סמויים.
לסטודנטים כאן, פנים של כל אומות עולם. חוץ מזה שהמפגש בין כל התרבויות והגזעים נעים לעין וללב, נראה כאילו אמריקה עדיין מצליחה לשלוף ולהביא אליה את המוכשרים שבילדי העולם, ולהעביר אותם אמריקניזציה, בכדי שימשיכו ויישאו את הלפיד של אמריקה גם בדורות הבאים.
ב-12 אנחנו מטפסים מאה חמישים מדרגות אל מגדל הפעמונים. זוג סטודנטים מנגנים קונצרט על תשעה פעמונים, כמו אלו שבכנסיות, והם מצלצלים בצריח שמעל ראשינו. לטובתנו מפרידה תיקרה בינינו. הקונצרט הזה מתפשט כמובן אל כל רחבי הקמפוס ואולי אפילו אל איתקה העיר ומבשר את ייחודה ואצילותה של קורנל.
מבט ממרומי קורנל, איתקה הטובלת בירוק
הקמפוס כאן כמו עיר קטנה שנבנתה לה על גבעת דשאים ועצים לצדו של נהר ומפל יפיפה. פזורים עליה בנינים שניבנו לפני מאה וחמישים שנה והם עוטים ארשת חשיבות ויציבות כאילו העולם כולו יכול להתהפך ואילו כאן – לומדים !!
מבט מהגשר התלוי על המפל והנהר הצמודים לקורנל
עד שהקמפוס יתעורר כאן לחיים, אנחנו מבקרים בתערוכת איורים של קורט וונגוט (הסופר של בית מטבחיים 5, שהיה בשבי הגרמני בדרזדן, והועסק בפינוי ושריפת גופות בעת השמדת העיר בהפצצות של בנות הברית. כתב גם את עריסת חתול של דור הפרחים והאהבה). ובכן, מסתבר שהוא גם אייר חלק מהספרים שלו ולזכר לימודיו בקורנל, מוצגת כאן תערוכת איורים וציורים שלו. אנחנו אהבנו את מה שראינו גם אם זו איננה אומנות גדולה. במיוחד התרשמנו מהחתימה של וונוגוט שהיא יצירה בפני עצמה.
מאוסף האומנות הסינית שבמוזיאון
לקראת השעה 10 מופיעים סטודנטים בדרכם לספריה ולקפיטריה, ורוח צעירה וסקסית נושבת במדרכות. לפעמים, אפילו במכנסיים קצרים תוך התעלמות מן הקור.
זה מזכיר לי כמה מהמדריכים שלי בשומר הצעיר, שכל החורף התהלכו במכנסיים קצרים וסנדלים. למה בעצם ?
ברור שזו הייתה תערובת של סגנון ושוויץ.
אבל מה מסתתר מאחרי השוויץ ?
נדמה לי שה"חסינות" מפני הקור צועקת: "נעורים" ו"בריאות" ובמקרה של הבנים גם "גבריות". וכמובן שבמקרה הזה שלפנינו גם: "רגליים יפות".
ובאמת, האידאולוגיה של המדריכים שלי קצת חלחלה גם אלי, וגם אני אוהב לפעמים לצפצף ולהשוויץ ולחצות את הרוח והקור בטי-שרט. כי המסע שלנו אל הנעורים לא נפסק ככל שאנו מתבגרים, אלא מתמשך לו בערוצים סמויים.
לסטודנטים כאן, פנים של כל אומות עולם. חוץ מזה שהמפגש בין כל התרבויות והגזעים נעים לעין וללב, נראה כאילו אמריקה עדיין מצליחה לשלוף ולהביא אליה את המוכשרים שבילדי העולם, ולהעביר אותם אמריקניזציה, בכדי שימשיכו ויישאו את הלפיד של אמריקה גם בדורות הבאים.
ב-12 אנחנו מטפסים מאה חמישים מדרגות אל מגדל הפעמונים. זוג סטודנטים מנגנים קונצרט על תשעה פעמונים, כמו אלו שבכנסיות, והם מצלצלים בצריח שמעל ראשינו. לטובתנו מפרידה תיקרה בינינו. הקונצרט הזה מתפשט כמובן אל כל רחבי הקמפוס ואולי אפילו אל איתקה העיר ומבשר את ייחודה ואצילותה של קורנל.
אגם קאיוגה שלדרומו שוכנת איתקה
זוג נגני הפעמונים [אני חושב שהוא אוהב אותה. איך לא ?]
מבט על איתקה מגג המוזיאון
קונצרט הפעמונים
בוקר טוב למשכימי קום..נראה שאני ואתם מטיילים לנו באמריקה...יפה באוניברסיטה. תמיד חלמתי ללמוד במקום כזה שההיסטוריה נושבת בין הקירות..מזכיר לי את האוניברסיטה בקויימברה שבפורטוגל. גם כן 150 שנה או משהו כזה. בין הראשונות באירופה...
השבמחק