הדברים האלו כמובן מאתגרים אותי ואני הולך מטרים אחדים מהסייט שלנו בחניון ריקר פונד, בשביל המוביל אל האגם ומביים לי את האימא של כל הקלישאות, שיש בה אגם וערפל והשתקפויות. לזה אני עוד מוסיף עלי שלכת שאני פורש על סלע ואחר כך על המים ולא נרגע עד שביניהם אני שותל שלושה בקבוקי סירופ מייפל בצורה של עלים. את התפאורה הזו אני מצלם מכל הזוויות והמיקודים האפשריים.
אחר כך אני יושב מול מעשה היצירה ומהרהר מה אפשר היה עוד להוסיף כדי להגיע לשיא השיאים של הקלישאות, ומבין שבאמצע התמונה, הייתה צריכה לשבת אורית שלי ואולי אפילו בבגד הים הפרחוני שהיא קנתה בסטואי.
בוקר ורוד עולה
ואין ניע ואין רחש והכל עומד
זה הטבע עושה לבד. עם ערפל שנח בבוקר על המים וענף אדום שמבשר את הסתיו.
כשאני מראה את הפוסט הזה לאורית היא אומרת שלא היא הייתה חסרה בצילומים האלו, אלא הדגל של אמריקה. זה מראה שהיא לא ממש מבינה בקלישאות, כי אם כבר אז אפשר היה להשאיר אותה באמצע התמונה ולתת לה להחזיק במוט הדגל המתנפנף ברוח הבוקר.
כן, זה באמת יכול היה להיות מושלם אבל כידוע נשים טובות בפלך, ולא כל כך באומנות, וכך אנחנו מחמיצים רגע של שלמות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה