מפלי טאגנוק - Taughannock והקמפגראונד

באיתקה, באופן טבעי, אנחנו משוחחים על השיר  הידוע "איתקה" של קונסטנטין:

אִם אַתָּה יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ לְאִיתָקָה

 בַּקֵּשׁ כִּי יֶאֱרַךְ מַסָּעֲךָ מְאד

 שוֹפֵעַ הַרְפַּתְקאוֹת, שׁוֹפֵעַ דַּעַת.

....אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲך

....עָשִיר בְּכָל מַה שֶרָכַשְתָּ בַּדֶרֶךְ,

לא תְּצַפֶּה שֶאִיתָקָה תֲּעֲנִיק לְךָ עשֶר.

.....איתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה

אִלְמָלֵא הִיא לא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרך

הִיא לא תּוּכַל לָתֵת לְךָ יוֹתֵר.
וגם כי תימצאנה ענייה - לא רימתה אותך איתקה. 
וכאשר תשוב - חכם, רב ניסיון - 
אזי תבין היטב מהי איתקה.  

גם אנחנו מאמינים שהדרך חשובה מהיעד. שהיעד נותן הזדמנות לצאת לאנשהו, ובדרך עליך לממש את ההזדמנות הזו. שסיפור המסע העיקרי שלך איננו הסיפור על המקומות המיוחדים בהם היית אלא על הדרך שעשית ביניהם. על החומרים מהם אתה בנית את הדרך לאורכה.

מאוניברסיטת קורנל אנחנו יוצאים אל מפלי טגאנוק  הסמוכים. הנהר כאן מלטש לעצמו ריצפת אבן. כעת זו העונה היבשה והרצפה גלויה לכל רוחבה וזרזיף נהר זורם בשוליה בצנעה. 

                       בדרך למפל מזדקרים קירות הערוץ ובאמצע המצוק נאחז בסלע וצומח מתוכו אנכית הסנה הבוער

 בדרכנו חזרה מהטיול אנחנו מחזיקים ידיים. הפרקטיקה הזו מתאפשרת לנו רק בשלב הזה, משום שקודם, בדרך למפל, אני אוחז את המצלמה ולא מוכן להמיר אותה בשום יד. לקראת הסוף אני מרחיב מעט את צעדי עד שאורית גוערת בי שככה לא הולכים כשאוהבים. חוץ מזה, היא מחזקת את אחיזתה ואני מרגיש כמו ילד האחוז בצבת ידה של אימא. אני מסביר, שיש לי תקלה, ומזדרז לשירותים שבחניון. לא חשוב, מה קורה שם, אם כי די הרבה קורה שם ואפילו עוד יותר, אבל בסופו של דבר, אחרי חצי שעה בעניינים האלו, אני חוזר לקרוואן ואנחנו שמים לב שאני בלי כובע המצחייה האדום שלי. זה כובע שצמוד אלי בכל הטיולים מאז המסע למערב אמריקה, עד שאנחנו כבר ממש קשורים זה לזה.
חוזרים לשירותים לקחת את הכובע, בהנחה שהשארתי אותו שם, והוא איננו. קצת צובט לי לאבד את החבר הזה. ליתר ביטחון אורית ניגשת אל הרנג'רית בצדו השני של המבנה, כדי לברר אם מישהו השאיר שם כובע שמצא.
בינתיים עולה בדעתי רעיון משונה. אני מעיף מבט בתמונות שצילמנו זה עתה, ומתברר לי שאורית צילמה אותי ללא הכובע על ראשי. וואו, אם כך הוא צריך להיות בקרוואן !
ובאמת אני מיד מוצא אותו וחובש אותו בשמחה.
כשאורית חוזרת מאוכזבת מהרנג'רית היא מנחמת אותי ואומרת שתקנה לי כובע חדש "בדיוק אותו דבר" ורק אחר כך בנסיעה כשהיא מלטפת את ראשי, היא מבחינה שכבר אין בכך צורך. 

יום ארוך ומקסים מתקרב לסיומו ואנחנו נכנסים אל הקמפגראונד הסמוך.
קרוואן ויער תמיד הולכים טוב ביחד, ותמיד מעוררים געגועים.  

                                                    בלילה מתכנס היער אל עצמו ובבוקר הוא נפתח מחדש