בבוקר היינו בקניון היפה - אוזבל קזם, שבסיומו גם שטנו בסירת גומי בקניון, אחר כך נפרדנו ממדינת ניו-יורק וחצינו במעבורת את אגם שמפליין אל העיר ברלינגטון במדינת ורמונט, ונסעו למוזיאון שלבורן, ולפנות ערב חזרנו לעיר ויצאנו לאכול במדרחוב שהתמסר לערב חמים ומשך אליו את חצי העיר.
האינטנסיביות הזאת אופיינית למסע כולו. עם זאת כמעט אף פעם אנחנו לא ממהרים לשום מקום, ולא עושים דבר בקוצר רוח. כאילו יש לנו מחסנית של זמן שאחראית לספק את כל צרכינו. ומתי שנגיע - נגיע !
נראה שכל האזרחים יצאו למדרחוב ליהנות ממזג האוויר הקייצי
מימין סטודנטים מהאוניברסיטה של ברלינגטון משמאל בחולצה ורודה וקוקו - הסטודנטית שלי.
השמים הכחולים התחלפו בשמי הערב
שמי ערב יפים יורדים עלינו בברלינגטון, ומוצאים אותנו עם המלצה לחניית לילה, בתחנת שרות ומידע לצד הכביש המהיר.
שעה וחצי התרוצצנו בחושך, הלוך וחזור על האוטוסטרדה, בחיפוש המקום. זו הייתה חוויה חד פעמית, בטיול שבו תמיד כשרצינו לסיים את היום, צץ לנו קמפגראונד או חניון ידידותי של וולמארט.
זה היה יום נורא ארוך, ובאמת כבר רצינו להגיע לחניית הלילה. מה עוד שאנחנו כמעט לא נסענו במסע הזה בשעות החושך ואילו כאן כבר הייתה השעה קרובה לחצות, שעה שבה אנחנו בדרך כלל כבר נכנסים לסבב חלומות שני.
ואף על פי כן, כל תקלה והסתבכות שנגמרים בסדר הופכים במבט לאחור לחוויה שמעלה חיוך. במיוחד אם בזמן אמת ידעת לקבל את הדברים באורך רוח. סבלנות חביבי, תכף תיפתר התקלה. תכף תגיע אל המנוחה.
האם בדיעבד היינו מוותרים על אותה התרוצצות לילית הזויה ?
לא יודע. הרי זה חלק מההרפתקה של הטיול. חלק מן הבלתי צפוי.
אתה באמת רוצה שלא יהיו תקלות שישאירו את אותו טעם מתוק של התגברות ? שהכל ילך חלק ויהיה צפוי ?
הבוקר מוצא אותנו בחניה לצד הענקים. אפשר לראות עד כמה אנחנו "קטנים".
ובבוקר תעלול במגרש החנייה !
אורית משוחחת בפייסטיים עם נכדותיה שני ושחר, ואני נכנס בינתיים ומתחבא בבגאז' העצום של הקרוואן. אורית מזהירה את הנכדות שהן הולכות לראות קסם מסוכן מאוד ופותחת את מכסה הבגאז' ומצלמת אותי מקופל בתוכו לצד המזוודות והעצים להסקה. הילדות קוראות לי ומנפנפות לשלום. אחר כך אורית נועלת אותי בפנים, ואני דופק ומבקש לצאת. אפילו מתחנן.
אבל אורית, בעצה אחת עם הילדות, לא משחררת אותי. זה די מרושע, אבל כך הולך התסריט של התעלול.
אז אורית סופרת עד חמש ובהתייעצות עם הנכדות הן מחליטות בכל זאת לשחרר אותי ואורית פותחת את המכסה.
אבל אני אינני בפנים.
המבוגרים בין הקוראים יחשבו שיצאתי מהפתח השני. האחורי. זו שטות !
האמת היא שפשוט נעלמתי. כמו קוסם.
וכמו קוסם, מצאו אותי רק אחרי חיפושים רבים כשאני מכוסה וישן במיטתנו בתוך הקרוואן.
ובזה ילדים מבינים טוב יותר ממבוגרים.
לפיכך שחרולי ושניני פתחו מיד בצעקות ומחיאות בלתי פוסקות "עוד הפעם !, עוד הפעם!, עוד הפעם !".
האינטנסיביות הזאת אופיינית למסע כולו. עם זאת כמעט אף פעם אנחנו לא ממהרים לשום מקום, ולא עושים דבר בקוצר רוח. כאילו יש לנו מחסנית של זמן שאחראית לספק את כל צרכינו. ומתי שנגיע - נגיע !
נראה שכל האזרחים יצאו למדרחוב ליהנות ממזג האוויר הקייצי
מימין סטודנטים מהאוניברסיטה של ברלינגטון משמאל בחולצה ורודה וקוקו - הסטודנטית שלי.
השמים הכחולים התחלפו בשמי הערב
שמי ערב יפים יורדים עלינו בברלינגטון, ומוצאים אותנו עם המלצה לחניית לילה, בתחנת שרות ומידע לצד הכביש המהיר.
שעה וחצי התרוצצנו בחושך, הלוך וחזור על האוטוסטרדה, בחיפוש המקום. זו הייתה חוויה חד פעמית, בטיול שבו תמיד כשרצינו לסיים את היום, צץ לנו קמפגראונד או חניון ידידותי של וולמארט.
זה היה יום נורא ארוך, ובאמת כבר רצינו להגיע לחניית הלילה. מה עוד שאנחנו כמעט לא נסענו במסע הזה בשעות החושך ואילו כאן כבר הייתה השעה קרובה לחצות, שעה שבה אנחנו בדרך כלל כבר נכנסים לסבב חלומות שני.
ואף על פי כן, כל תקלה והסתבכות שנגמרים בסדר הופכים במבט לאחור לחוויה שמעלה חיוך. במיוחד אם בזמן אמת ידעת לקבל את הדברים באורך רוח. סבלנות חביבי, תכף תיפתר התקלה. תכף תגיע אל המנוחה.
האם בדיעבד היינו מוותרים על אותה התרוצצות לילית הזויה ?
לא יודע. הרי זה חלק מההרפתקה של הטיול. חלק מן הבלתי צפוי.
אתה באמת רוצה שלא יהיו תקלות שישאירו את אותו טעם מתוק של התגברות ? שהכל ילך חלק ויהיה צפוי ?
הבוקר מוצא אותנו בחניה לצד הענקים. אפשר לראות עד כמה אנחנו "קטנים".
ובבוקר תעלול במגרש החנייה !
אורית משוחחת בפייסטיים עם נכדותיה שני ושחר, ואני נכנס בינתיים ומתחבא בבגאז' העצום של הקרוואן. אורית מזהירה את הנכדות שהן הולכות לראות קסם מסוכן מאוד ופותחת את מכסה הבגאז' ומצלמת אותי מקופל בתוכו לצד המזוודות והעצים להסקה. הילדות קוראות לי ומנפנפות לשלום. אחר כך אורית נועלת אותי בפנים, ואני דופק ומבקש לצאת. אפילו מתחנן.
אבל אורית, בעצה אחת עם הילדות, לא משחררת אותי. זה די מרושע, אבל כך הולך התסריט של התעלול.
אז אורית סופרת עד חמש ובהתייעצות עם הנכדות הן מחליטות בכל זאת לשחרר אותי ואורית פותחת את המכסה.
אבל אני אינני בפנים.
המבוגרים בין הקוראים יחשבו שיצאתי מהפתח השני. האחורי. זו שטות !
האמת היא שפשוט נעלמתי. כמו קוסם.
וכמו קוסם, מצאו אותי רק אחרי חיפושים רבים כשאני מכוסה וישן במיטתנו בתוך הקרוואן.
ובזה ילדים מבינים טוב יותר ממבוגרים.
לפיכך שחרולי ושניני פתחו מיד בצעקות ומחיאות בלתי פוסקות "עוד הפעם !, עוד הפעם!, עוד הפעם !".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה