אחרי הר וושינגטון אנחנו יכולים להתקדם מזרחה לכיוון פארק אכדיה. זה הטבעי. אבל קראנו בבית על כביש טבעתי יפה של 190 ק"מ, שעולה אל מעבר דיקסוויל בצפון ניו המפשיר חוצה אותו, משלים טבעת וחוזר.
בבית אנחנו חושבים איך נתמקם לנו באיזו פינה יפה ושלווה ונשב בשקט יומיים או שלושה. עד שנגמור להירגע ויתחיל בתוכנו רעש. בטיול עצמו, אנחנו מגלים כל פעם מחדש את אהבתנו לנסיעה בקרוואן. הישיבה הגבוהה והנוחה, שמהווה נקודת תצפית נוסעת, הנופים החדשים תמיד שמתחלפים ומפתיעים, היופי שלא נגמר. וגם הבית שנוסע איתך ומוכן לספק לך בכל רגע גביע גלידה או סנדוויץ' או אהבה. אם כי בשביל זו האחרונה, אנחנו לפחות, נוהגים לעצור.
מצד אחד, השלכת שבאה מצפון, מאחרת השנה. ואנחנו שיצאנו "בעקבות השלכת", מפארים אותה בקול אבל אי שם בבטן, ציפינו ממנה לקצת יותר. אז אם היא מתמהמהת אולי נבוא אנחנו לקראתה ?
מצד שני, הרי הנוף לא ממש יתאדם אם נצפין מאה ק"מ.
מצד אחד, גם לידתה של השלכת היא עבורנו חג, וחוץ מזה כל דרכי ניו המפשיר מזמינות.
מצד שני, למה לא ?
בואו נראה מה אומרות התמונות.
מתחילים בשמיים. צובעים אותם בעדינות בתכלת ולבן ואחר כך מכוונים את הטמפרטורה לעשרים מעלות
והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח
הגשר מוביל אותנו אל היער. שלט מזהיר אותנו שהשביל התמים הזה, מוביל אל רכס האפאלצ'ים שבו אבדו בקור וברעב מטיילים לא זהירים. אבל אנחנו מטיילים קיצרי מועד. מלחכים בפאתי היער, לוגמים מהמפל וחוזרים.
כמה יער דרוש לו לאדם ? כמה מפלים ? כמה גורג'ים ?
נדמה שלכל אדם יש מיכלים משלו.
אצלי, בהקשר הזה, הם טיפה גדולים יותר מאלו של אורית. לפיכך היא מאבחנת אצלי את מחלת ה "עודיזם". לו היו לה נטיות רפואיות מובהקות יותר, היא ללא ספק הייתה מזהה אצל עצמה את מחלת ה "פחותיזם". אם כי לדעתה זו לא תיסמונת "פחותיזם" ולא בטיח, אלא "מידתיזם" נאה.
אבל כך או כך, אלו לא מחלות קטלניות וקל להחלים מהן בדרכי שלום, במיוחד כשאני הרי מזדרז תמיד לוותר. עוד אגם...ביג דיל ! כזה אני.
רק אחרי שנעשה הוויתור הנדיב אני תולה באורית עיניים של כלבלב ושואל.....אולי בכל זאת מתוקונת ? תני לי רק חצי שעה ? ומכוון כבר את הקרוואן לחניה. כולה חצי שעה או שעה או שעתיים.... ביג דיל.
אותו העץ ממבט רחוק וממבט קרוב
ארמון רב תפארת
בליל כל הקדושים [Halloween] , עולם הרוחות ועולם החיים מתקרבים ומתערבבים, וכולם עסוקים בתחפושות של שדים ורוחות ושטנים ומתים והכל מפחיד עד אימה והשמחה רבה. יש מי שמתכוננים לקראת היום הזה שבוע או שבועיים ויש מי שמתכונן לקראתו כל השנה, עד אשר למעשה הוא חי בתוך החג. כך למשל בבית הרוחות.
יש תמונות בטיול שנחרטות בנו. "את זוכרת את החתול שפגשנו במסעדה ?" אני אשאל את אורית בעוד ארבע שנים בראש העין או בצפת. "בטח" היא תשיב, "הג'ינג'י המתוק שהתכרבל על השטיח שלפני התנור במסעדה בה עצרנו לארוחת בוקר".
למחרת השלמנו את המסלול הטבעתי עם עוד יער ועוד נחל ומפלים קטנים. בוורמונט וניו המפשיר הם מצויים בשפע ובכל אחד יש את החן שלו שמצדיק עצירה של שעה או יותר. למעשה נדמה לי שלא עבר עלינו יום בדרכים האלו בלי שליווינו איזה נחל בדרכו.
ואתה המטייל שמזדמן למחוז של דיקסוויל, האם תשאיר לנו כאן דרישת שלום ידידותית, שתחזיר אותנו אל אותן שעות ?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה