יורדים מהמעבורת בעיר ברלינגטון ונוסעים למוזיאון המורשת האמריקאית - שלבורן. זהו פארק בו פזורים ארבעים מבנים שמדשאות ושבילים מחברים ביניהם ועצים שונים מקשטים אותם וביניהם עצי תפוח עמוסים בפרי אדום. המקום גדול מאוד ובין הביתנים הולך ובא שאטל למתקשים. חלק מהמבנים הם בני למעלה ממאתיים שנה והם הועתקו ממקומם המקורי והובאו לכאן כדי לשמש
מוצגים בעצמם. אחרים צעירים יותר. שילוב דורות.
בביתן הקרקס מוצגות מיניאטורות של מאות לוחמים על סוסים ועל כרכרות ועל פניהם הבעה הרפתקנית, בלי זכר לדם. מיניאטורות לא שופכות דם. אפילו לא בשדה הקרב.
בצד, אוסף של סוסי עץ אמתיים שדהרו שנים רבות על הקרוסלות.
מחוץ לביתן, קרוסלה חיה ואנחנו רוכבים על סוסי העץ שלה, לפני שיעבירו אותם אל המוזיאון. עולים ויורדים ודוהרים במעגל. עולים ויורדים בלי להגיע לשום מקום, חוץ מאשר אל מחוזות ילדות.
אם תסתכלו היטב בילדה הזאת, תראו שהיא בת שמונה.
אם תסתכלו היטב בי, תראו שאני אוהב אותה בכל גיל וגיל.
משם אל ביתן הרובים והאקדחים מהמאה ה-19. כאן המורשת האמריקאית הבסיסית לפיה כל אחד זכאי להגן על משפחתו ורכושו ולצוד לו משהו לאכול. הריינג'ר מסביר שהיו אלפי גרסאות של נשק כי בכל ישוב קטנטן היה חרש מתכת שייצר רובים ואקדחים.
שמורים בכלים האלו גאווה ויופי ונעים להתבונן בהם ולשאול את הריינג'ר, מתי לראשונה המציאו את המחסנית המסתובבת.
יש משהו ילדותי בתצוגות האלו, ובמוזיאון כולו. אבל בעצם, יש משהו ילדותי בכל מורשת. כי כל מורשת הרי מסתכלת על העבר במבט תמים ומשתאה. כאילו פעם היה הדבר האמיתי וכיום אלו רק שאריות.
גולת הכותרת במוזיאון היא אניית הקיטור Ticonderoga אשר הושקה ב- 1906 וחצתה את התרבות האמריקאית בנהרותיה.
היא האחרונה מסוגה הקיימת היום, והובאה לכאן בשלמותה, על כל סיפוניה וקבינותיה ודודי הקיטור שלה, והיא נראית כמוכנה לשרוק בצופרה האדיר ולצאת לדרך.
מהזווית הזו הספינה ממש מפליגה
מהזווית הזו גם רואים לה את כל הצ'ופצ'יק
מהזווית הזו עוד מעט יגישו אוכל בכלי כסף, על הסיפון הקדמי
ובעצם כמו שאמרתי - בכל הגילים ומכל הזוויות
בתערוכת הציורים
בביתן הקרקס מוצגות מיניאטורות של מאות לוחמים על סוסים ועל כרכרות ועל פניהם הבעה הרפתקנית, בלי זכר לדם. מיניאטורות לא שופכות דם. אפילו לא בשדה הקרב.
בצד, אוסף של סוסי עץ אמתיים שדהרו שנים רבות על הקרוסלות.
מחוץ לביתן, קרוסלה חיה ואנחנו רוכבים על סוסי העץ שלה, לפני שיעבירו אותם אל המוזיאון. עולים ויורדים ודוהרים במעגל. עולים ויורדים בלי להגיע לשום מקום, חוץ מאשר אל מחוזות ילדות.
אם תסתכלו היטב בילדה הזאת, תראו שהיא בת שמונה.
אם תסתכלו היטב בי, תראו שאני אוהב אותה בכל גיל וגיל.
משם אל ביתן הרובים והאקדחים מהמאה ה-19. כאן המורשת האמריקאית הבסיסית לפיה כל אחד זכאי להגן על משפחתו ורכושו ולצוד לו משהו לאכול. הריינג'ר מסביר שהיו אלפי גרסאות של נשק כי בכל ישוב קטנטן היה חרש מתכת שייצר רובים ואקדחים.
שמורים בכלים האלו גאווה ויופי ונעים להתבונן בהם ולשאול את הריינג'ר, מתי לראשונה המציאו את המחסנית המסתובבת.
יש משהו ילדותי בתצוגות האלו, ובמוזיאון כולו. אבל בעצם, יש משהו ילדותי בכל מורשת. כי כל מורשת הרי מסתכלת על העבר במבט תמים ומשתאה. כאילו פעם היה הדבר האמיתי וכיום אלו רק שאריות.
גולת הכותרת במוזיאון היא אניית הקיטור Ticonderoga אשר הושקה ב- 1906 וחצתה את התרבות האמריקאית בנהרותיה.
היא האחרונה מסוגה הקיימת היום, והובאה לכאן בשלמותה, על כל סיפוניה וקבינותיה ודודי הקיטור שלה, והיא נראית כמוכנה לשרוק בצופרה האדיר ולצאת לדרך.
מהזווית הזו הספינה ממש מפליגה
מהזווית הזו גם רואים לה את כל הצ'ופצ'יק
מהזווית הזו עוד מעט יגישו אוכל בכלי כסף, על הסיפון הקדמי
מהזווית הזו אני אוהב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה