מוזיאון הזכוכית בקורנינג

קורנינג היא חברה ליצור זכוכית מהמובילות בעולם. היא מייצרת מגוון רחב של מוצרי זכוכית, מסיבים אופטיים שמניחים באוקיינוסים ועד לעדשות טלסקופיות וצלחות למטבח ופסלי זכוכית אומנותיים. ויש להם, בקרבת איתקה, מוזיאון עצום ומרהיב שמאוד מעניין לבקר בו ולהתרשם מפסגת הטכנולוגיה והיצירה בזכוכית.
                                          

     קילומטרים של חבל שזור עשוי זכוכית

   
                                                       רקדנית זכוכית עם שיער זכוכית ושמלת זכוכית

                      "הזמנה לדיאלוג בין נצרות ליהדות" זה שם היצירה אבל שח הוא בעצם הזמנה למלחמה

אף על פי כן, כשאנחנו יוצאים מהמוזיאון, ונוסעים לדרכנו בקרוואן, אני אומר לאורית שכדי ליהנות ממשהו באופן עמוק, עליך להבין בו. וכיוון שאני איני מבין הרבה בזכוכיות, ההנאה שלי מוגבלת.
מה אינך מבין, אורית שואלת, ואני מסביר שמעל לכל חסרה לי השפה של האיכות.
מה היא השפה הזו, היא שואלת.
ראי, אני אומר, כשאני קורא טקסט אני יכול לדעת מתוכו מה דרגת האיכות שלו, ולא חשוב לי כלל מי המחבר שחתום עליו. כך גם בקולנוע למשל, ובכל מיני תחומים אחרים. אבל יש תחומים שאני אורח בהם. אינני מדבר בשפתם, ואני זקוק לתרגום. ובלי תרגום אני ניזון מסממנים חיצוניים ויכול להנהן בראשי ולהמהם כל מיני אהה ואו- אה-אה !, שבעצם עיקרם אינו אלא מראית עין.
אבל, מקשה אורית, הם הלא יודעים שמרבית המבקרים באים מחוץ לעולמה של הזכוכית ומלווים את התצוגה בהסברים.
ההסברים, אני אומר לה, הם קצת כמו מקל לעיוור. הוא יכול אולי להוביל את העיוור בדרך אך אינו מסוגל לפקוח את עיניו אל המראות.
ואין 'הנאה ספונטנית', מהמפגש המידי והחוויתי עם הדברים, שמחליפה את השפה ? כל חבילה של הנאה צריכה לבוא בעטיפת מילים ? תוהה אורית.
הו, אני אומר, זהו יער סבוך. אבל כיוון שאצלנו הנסיעות בדרך כלל קצרות יותר מהנושאים, אנחנו נכנסים בינתיים לחניון של וולמארט ונשארים לעת עתה מחוץ ליער. לפחות עד לאחת הנסיעות הבאות.
מה בוער ?