הדרך למפעל הגבינות הנודע - קאבוט, שמהגבינות שלו נהנינו בחנות המפעל בסטואי, חרגה מן המסלול שלנו וחשבנו לוותר על הסיור במפעל. אבל כיוון שהגענו ללינה בחניון של אגם גרוטון המצוי בחצי הדרך וכיוון שהדרך הייתה יפה ומיוחדת, החלטנו להמשיך אל המפעל.
עשינו סיור קבוצתי מודרך, והראו לנו את התהליכים והשלבים והרעיפו עלינו המון נתונים והסברים והיסטוריה, אבל לא הרעיפו עלינו אפילו פרוסת גבינה דקה. שלא לדבר על קרקרים מלוחים שהולכים טוב מאוד עם הגבינות למיניהן, אם כי בעניין הזה היינו מוכנים להתפשר גם על פרוסות דקות של בגט.
עכשיו כשאני כותב את הפוסט הזה, חודשיים אחרי הביקור בקאבוט, אני שואל את עצמי מה נותר ממנו. האם היה כדאי ?
מצד אחד איננו זוכרים כמעט דבר מכל ההסברים. מצד שני אם הזדמנת כבר לעיירה, הסיור במפעל יגוון לך את היום. וכשאתה חוזר לקרוואן תוכל לפצות את עצמך בריבועי גבינה וקרקרים.
אחר כך נסענו לדנוויל שעליה כבר כתבתי את פוסט שעסק במלחמת האזרחים.
בדנוויל פגשנו את לואי. בן גילנו שנע רכוב על אופניו הטעונים בציוד במסע ארוך של איש אחד. הכיכר של דנוויל ריקה מאדם, ולואי עוצר לצידנו. מחפש לדבר עם מישהו, אפילו אם זה על שום דבר. העיקר לדבר. העיקר עם מישהו.
אחר כך אנחנו נפרדים והוא ממשיך לדרכו. רוכב לבד בדרכי וורמונט היפה. לא ברור ממה הוא בורח, או אחרי מה הוא רודף. אם הוא רוצה לרכב לבד או שהוא נאלץ.
לאן לואי, לאן ?
בהמשך הדרך נשיג אותו. הכביש צר ומתעקל ואנחנו נאט וניסע אחריו עד שנוכל לעקוף בזהירות תוך נפנופי שלום הדדיים. הביטלס שרו - "? Why don't we do it in the road". האיש שרוכב לבדו בטח לא יוכל לעשות זאת בדרכים.
עשינו סיור קבוצתי מודרך, והראו לנו את התהליכים והשלבים והרעיפו עלינו המון נתונים והסברים והיסטוריה, אבל לא הרעיפו עלינו אפילו פרוסת גבינה דקה. שלא לדבר על קרקרים מלוחים שהולכים טוב מאוד עם הגבינות למיניהן, אם כי בעניין הזה היינו מוכנים להתפשר גם על פרוסות דקות של בגט.
עכשיו כשאני כותב את הפוסט הזה, חודשיים אחרי הביקור בקאבוט, אני שואל את עצמי מה נותר ממנו. האם היה כדאי ?
מצד אחד איננו זוכרים כמעט דבר מכל ההסברים. מצד שני אם הזדמנת כבר לעיירה, הסיור במפעל יגוון לך את היום. וכשאתה חוזר לקרוואן תוכל לפצות את עצמך בריבועי גבינה וקרקרים.
אחר כך נסענו לדנוויל שעליה כבר כתבתי את פוסט שעסק במלחמת האזרחים.
בדנוויל פגשנו את לואי. בן גילנו שנע רכוב על אופניו הטעונים בציוד במסע ארוך של איש אחד. הכיכר של דנוויל ריקה מאדם, ולואי עוצר לצידנו. מחפש לדבר עם מישהו, אפילו אם זה על שום דבר. העיקר לדבר. העיקר עם מישהו.
אחר כך אנחנו נפרדים והוא ממשיך לדרכו. רוכב לבד בדרכי וורמונט היפה. לא ברור ממה הוא בורח, או אחרי מה הוא רודף. אם הוא רוצה לרכב לבד או שהוא נאלץ.
לאן לואי, לאן ?
בהמשך הדרך נשיג אותו. הכביש צר ומתעקל ואנחנו נאט וניסע אחריו עד שנוכל לעקוף בזהירות תוך נפנופי שלום הדדיים. הביטלס שרו - "? Why don't we do it in the road". האיש שרוכב לבדו בטח לא יוכל לעשות זאת בדרכים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה