עולים בכביש שמתפתל לאורך קילומטרים אחדים ומגיעים אל מגרש חניה, סמוך אל הפסגה.
אחר כך ממשיכים ברגל במעלה הכביש ועוברים במנהרה צרה ורטובה אשר חצובה בתוך
הסלע, עמוק עמוק אל לב ההר.
מן הלב הזה, נושא אותנו במשך כדקה וחצי, כלוב-מעלית אפלולי, בתוך פיר שקירות הסלע שלו גלויים לעינינו ונבלעים תחתנו, עד לראש ההר.
מן הלב הזה, נושא אותנו במשך כדקה וחצי, כלוב-מעלית אפלולי, בתוך פיר שקירות הסלע שלו גלויים לעינינו ונבלעים תחתנו, עד לראש ההר.
שם סביב סביב, נפרשת לרגלינו ארץ.
יש המון עוצמה אמריקאית בדרך הנפלאה שמובילה מתחתית ההר אל הפסגה. נדמה שלו הייתה למעלה תיבה להצעות שיפור, היא הייתה נשארת ריקה.
יש המון עוצמה בנוף המתפרש למרחבים. לאן שלא תפנה - ארץ בראשית.
במנהרה תלוי ציטוט שמצטרף לשיחה שהתפתחה בין אורית וביני, בעקבות הביקור במוזיאון הזכוכית של קורנינג.
יש שפות זרות רבות. כל אחת מהן היא הזמנה לסקרנות של מישהו. כולן ביחד זו הבטחה למי שמחפש עניין, שהוא תמיד יוכל למצוא אותו. לעומת זאת, יש כמה שפות שאנחנו באמת מבינים אותן. וזה נפלא, כי כל שפה כזו היא כמו יתד בקרקע שמבטיח שלא תעוף ברוח.
יש שפות זרות רבות. כל אחת מהן היא הזמנה לסקרנות של מישהו. כולן ביחד זו הבטחה למי שמחפש עניין, שהוא תמיד יוכל למצוא אותו. לעומת זאת, יש כמה שפות שאנחנו באמת מבינים אותן. וזה נפלא, כי כל שפה כזו היא כמו יתד בקרקע שמבטיח שלא תעוף ברוח.
שם דיברנו על כך שהשפה של הזכוכית זרה לנו. כאן מדברים על השפה של הסלעים.
הסלעים בהר כבני מיליארד שנים והם מהוותיקים ביותר שהשתמרו.
דליה רביקוביץ' כתבה:
"אפילו סלעים נשברים, אני אומרת לך,
ולא מחמת זיקנה.
שנים רבות הם שוכבים על גבם בחום ובקור,
שנים כה רבות,
כמעט נוצר רשם של שלווה.
אין הם זזים ממקומם וכך נסתרים הבקיעים.
מעין גאווה."
ובאמת, יום נדיר היום. השמיים עצלים והעצים שותקים בלא תנועה.
זה לא רק רושם של שלווה. זו שלווה ! ומעין גאווה.
בדרך חזרה לא יורדים במעלית אלא ברגל, במסלולם של הסלעים.
תמונת פרידה -
מכאן, החברים הצבעוניים שכמעט תמיד מלווים אותנו בדרכים, כמו חלק מן הנוף והאווירה של המסע.
ממול, גדר הסלעים שהיא סוג של פסל סביבתי, שמתמשך בקטעים רבים לאורכו של הכביש המטפס להר.
ואתה, המטייל המבקר בפוסט הזה, האם תשאיר לנו דרישת שלום ?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה