באמצע כביש 93 החוצה את ההרים הלבנים, מחבק עיקול הכביש את אגממון פרופייל הקטן. מסיבות שונות עברנו לידו שלוש או ארבע פעמים.
הצייר מונה רצה לגלות את סוד היחסים של הטבע והאור. לצערי אין לי כשרון ציור. זה בדוק. אבל במצלמה אני מחפש לא פעם את אותו דבר עצמו שחיפש מונה במכחולו. לפיכך פעמיים בשעות שונות אנחנו עוצרים לקצרה ויורדים לאגם. זה מזכיר לי גם את אוגי מהסרט הנפלא "עישון", שיום אחרי יום בדיוק ב - 8.00 בבוקר, היה מצלם את הכיכר מאותה נקודה. גם הוא, למרות הקפדנות והחוקיות, תר אחרי ההישתנות. מה קורה ב - 8 בכיכר ביום למחרת ובשבוע הבא ובחורף ובאביב. והוא כל כך השתעבד לחוקיות ולהישתנות עד שלא יכול היה לצאת לחופשה, מחשש שיחסר באשמתו משהו בביוגרפיה של הכיכר.
והיו שם שניים שבאו עם סירות קטנות וחכות
לפנות ערב עוד הכל מלא אור אבל כבר מתגנבים משחקי צללים וצבעים
שני ברבורים כחולים מעץ, בציור שצובעים ומציירים האגם והאור
שורות שמזכירות מכונת כתיבה ישנה שכותבת על המים
לא היית רוצה מצלמה טובה יותר והבנה מקצועית בצילום ? שואלת אורית.
אין לי משיכה לזה, אני משיב לה, לי חשוב הסיפור יותר מן הצילום. הצילום הוא רק תוספת או קישוט שמשתלב בסיפור. ונכון, לפעמים הוא גונב את ההצגה, עד שלא נותר מה לספר, אבל זה היוצא דופן.....תחשבי, כמה פעמים בחיים הסתכלנו באלבום צילומים ?.....גם הצילומים הכי יפים די משעממים כשהם באים בלי סיפורים.
אבל בשביל זה אתה לא צריך לצלם 4000 תמונות, די לך ב 400, אומרת אורית.
כן, אני אומר, אבל לשם כך עלי לדעת לצלם רק את הטובות, ועל זה אני עוד מתאמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה