מפלי הניאגרה

בצהרים מקבלים את הקרוואן, מצטיידים במהירות-איטית בוולמארט הסמוך, כי בזמן אמריקה כל דבר יותר גדול ויותר רחוק ולוקח הרבה יותר זמן, ובדיוק בשעת העומס יוצאים לדרך, אל הניאגרה. 'זה קורה שהדרך מתמשכת', ויש עומס רב של תנועה שזורמת לאיטה בתוך נופים אפורים של אורבניקה, והכל מזכיר לנו את המולדת.
על פי התוכנית אנחנו מגיעים לניאגרה לפני חמש ושטים ב "עלמת הערפל" אל מתחת למפלים, ונרטבים כהוגן למרות השיכמיות הצבעוניות ואנחנו שמחים לנו כמו ילדים. במציאות, כשאנחנו מגיעים הספינות כבר מזמן ישנות, וכל שנותר לנו זה להתקרב לחניון הכי קרוב שאפשר ולרדת ברגל, מהלך רבע שעה, ולצפות במפלים מהגדה סמוך לפני שקיעה.

איך שלא זזים, כבר נסגר היום, ובאים הקור והעייפות, ואנחנו עולים חזרה ברחוב הראשי הנטוש. בדרכנו לחניון, כפיצוי על הספינה שלא שטה, או כדי שלא נרגיש שהפסדנו משהו, אנחנו עוד עולים על גלגל ענק, שמסובב אותנו בשמים עשרים סיבובים, ששבעה עשר מהם מיותרים, רק שלא ניתנת לנו הזדמנות לשלם בשביל לצאת מהמתקן.
אבל, ההצלחה הגדולה של היום נרשמת כשאנחנו מחליטים לוותר על נסיעה לילית לקמפגראונד כלשהו, וללון באותו חניון עצמו, ודי מהר אנחנו נכנסים אל המיטה ללילה ראשון בקרוואן, והכי כיף לנו.

בבוקר מתעוררים מוקדם. זו כנראה ההתרגשות שמעירה אותנו וטוב שכך. אחרי הכל, למה לצאת לדרך אם היא לא מרגשת אותך ?

עד עכשיו אנחנו בקנדה. בדרך לגשר הענק שייקח אותנו לאמריקה, אנחנו נוסעים בכביש יפה על המצוק, מעל הנהר שמשיט את מימי מפלי הניאגרה הלאה, ובדרך מתעקל ויוצר מערבולת [ Whirlpool].
משם עוד חניה קצרה בשעון הפרחים, הסמוך, ויאללה אל הגשר, אל אמריקה !